פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 1/2008
מחשבות.
מי אני בעצם?
אני אותו אדם שאני נותנת לאחרים להכיר או כל מה שנמצא עמוק בפנים?
וכשאין אף אחד בסביבה, אני יושבת לבד על המיטה, מתעטפת בשמיכה חמה וחושבת..
מחשבות כלכך סתמיות וריקניות.
ומה אם זה מי שאני? שטחית ללא כל תוכן.
ואני חושבת, חושבת עליו ..
לא מצליחה להפנים שזה נגמר, לא יכולה להיות שלמה עם ההחלטה שלי לנתק את הקשר,
ואולי זה הפיתרון היחיד כדי להתנתק מהעבר ולהמשיך הלאה.
אבל העבר הזה מקסים ומלא תוכן, מושך אותי אליו, וההווה..
ויש עוד כלכך הרבה מילים שרציתי להגיד לך, וכלכך הרבה רגשות שרציתי להעניק לך, והמון דברים שרציתי לחוות איתך
אבל אתה לא נותן לי, מבחינתך הכל כלכך פשוט ולא הבעת אפילו מעט עצב.
וכואב לי להבין, כמו טיפשה מנסה להילחם על משהו שכבר מת מזמן.
וכל המחשבות האלה שלי, הן בעצם אשליות, אשליות שיום יבוא ותראה אותי במקרה ומשהו ייבער בך בפנים,
שאני אהיה זו שתמיד תיזכר בה ויעלה לך חיוך על הפנים,
שאני אהיה חלק משמעותי בחיים שלך שלא עוזב.
זו שתדבר עליה וכל הזכרונות היפים יציפו אותך.
אני פשוט רוצה.. שתרגיש את כל מה שאני מרגישה בפנים.
ואומרים לי להפסיק, ואני משקרת לעצמי פעם אחר פעם שזהו זה,אני לא מושכת את זה יותר, אני צועדת קדימה ולא מסתכלת אחורה.
אבל הלב והראש נוגדים זה את זה ומשהו לא מוכן לשחרר אותי ממך.
נפער לי חור בלב..
חסרה לי האהבה שלך, חסרה לי כלכך.
אני אוהבת אותך.. אל תלך.
עד שבאת - בית הבובות
 אחרי הכל אתה מת
אין זמן להתחרט
אין מקום להתחבא
אם אתה חי אז כבר תחיה
אין ממה לפחד
הרי האלוהים הוא גם אשם
עד שבאת, את שבאת
והצלת אותי
איזה מזל שבאת
בדיוק שכבר עמדתי לוותר
אז את באת, את שבאת
והצלת אותי
וכמה שטוב שבאת
בדיוק שכבר הרמתי את ידי
מה יש בה באמת
שכל כך מושך
וכמו פרפר לאש, אני עיוור
אולי עכשיו ואולי אחרי
הכל יגמר נוכל להפגש נרצה להזכר
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
