פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 2/2008
סגירת מעגל
ה14.2.2008
מלאו לי 15 שנים מתוקות.
הגעתי לביקור בבית הספר, אחרי שנוכחתי שם השנה בסכ"ה משהו כמו.. שבועיים?
חיכיתי להפסקה, מוקפת בבנות שלמדו איתי ביסודי, והמחמאות לא איחרו להגיע
"מה זה.. איך רזית ככה?
די, את כבר יותר מדי רזה.
תרימי את המעיל שניה..
פאק!
בחיים לא חשבתי שתשתני ככה."
מעלה חיוך קל על השפתיים ומשיבה "פעם.. פעם כולכן דאגתן להזכיר לי כמה אני שמנה".
זו פעם ראשונה שהנושא הזה עולה, בייחוד איתן, עם אותן בנות שמיררו לי את החיים באותה תקופה, מלפני 3-4 שנים.
ועכשיו, בנות יקרות?, מה תגידו עכשיו, שאני יותר רזה מכן?
הא רגע, עכשיו אנחנו שוות? או שמא אני יותר?
כי פשוט ככה הראתן לי, שהמשקל והמראה של הבנאדם קובע את הערך שלו.
שניה, למה עכשיו אתן לא מעיזות לרדת עליי? למה פתאום אתן מדברות איתי ומחפשות בקרבתי?
ממ.. כי אני כבר לא שמנה? כי כבר אי אפשר לעבור באוטובוס ליד עדר פרות ולהגיד שאני שייכת לשם?
אז, תודה בנות. תודה שלימדתן אותי שיעור חשוב בחיים..
המראה החיצוני כן קובע.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
