פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 3/2008
Don't let me down
אני באמת חושבת שזה אחד הימים היותר נוראיים שהיו לי בחיים.
בבית הספר החדש היה נוראי, הרגשתי כלכך לא שייכת לשם והמחכנת שלי לא שכחה להזכיר לי שלא משנה כמה אני חדשה, הקלה לא תהיה לי.
המבחן באנגלית היה חרא, חשבתי שהמורה בכלל לא תיתן לי לעשות אותו כי לא עברתי לבית ספר עדיין שהיא לימדה את החומר.
וזה כל החיים שלי בעצם , להתמודד ולהתאמץ ולא לראות איזושהי תוצאה בסוף.
חזרתי הביתה ברגל במשך שעה וחצי, עם תיק כבד מאוד, גשם, רוחות, וכל השרירים שלי היו תפוסים בגלל שיעור ספורט מחורבן.
לא מספיק זה, אמא הפתיעה אותי היום.
איך שנכנסתי הביתה היא אמרה שיש לנו תור במקום שמטפלים בו בהפרעות אכילה.
דיאטנית רופא ופסיכיאטר.
שיתפתי פעולה כי הכוחות שבי כבר נגמרו מזמן..
יצאנו משם וסבתא שלי חיכתה לנו למטה, כמובן זרקה הערות, ומספיק הייתי עצבנית היום כי ברוב טפשותי פספסתי אודישן חשוב היום.
רבתי עם אמא, הוצאתי עליה את כל העצבים שהיו לי כי כבר לא יכולתי לשמור בבטן יותר,
ועכשיו אני כאן בחדר, יושבת ומחכה לאיזה נס משמיים,
מתפללת שאמא תפסיק להיות כלכך מוטרדת בגללי, ומקווה להיעלם ..
ולא. אני לא רוצה להחלים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
