פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 4/2008
אישפוז
וכשהיא אומרת לך את זה כלכך ישיר בפנים, את כל מה שעוללת לעצמך, זה בא לך בבום
את יושבת שם משותקת, בוהה בה במבט אבוד, מפחדת לבכות, מפחדת להביע.
את מבינה שהמצב הבריאותי שלך משתווה למצב הנפשי,
והמילים.. כל מידע שידעת לגבי זה, כל מה ששיערת, לא עולה על ההרגשה האיומה כשהיא אומרת שאת אנורקטית בולמית במצב קשה,
כשהיא אומרת שאם לא תטפלי במצב לא תוכלי ללדת,
כשהיא אומרת לך שיש לך בריחת סידן ועצמות של בת 60,
שהדופק שלך איטי מדי והלחץ דם נמוך,
שאת סובלת מאנמיה כרונית ואסור לך להתעמל.
אמא יושבת לידי, משחקת עם השפתיים ולא יודעת מה להגיד, מהנהנת עם הראש להסכמה עם הרופאה ומדי פעם מגניבה לעברי מבט מרחם .
וזה קשה כשאת יודעת שאמא שלך סופרת כל קלוריה שהיא אוכלת,
מסתכלת על האריזה ומחשבת את הגרמים,
ותמיד בארוחות הצהריים "היא כבר אכלה" וכשהיא חוזרת הביתה היא תמיד "דפקה בורקס לפני שהגיעה".
והיא כבר רגילה לשקרים בנוגע לאוכל, בדיוק כמוני, וכשהיא אומרת שהיא תיסע באוטובוס לעבודה את הרי יודעת שהיא הולכת ברגל לשרוף קלוריות,
ויום לאחר מכן אוכלת 3 חבילות וופלים באמצע הלילה ומקטרת על כמה שהבטן כואבת.
והיא תעבור ליד המראה, תרים את החולצה, תעביר יד על הבטן, תעקם את הפרצוף ותזכיר כמה היא צריכה לרזות, והתסריט הזה יחזור על עצמו..
התפוח לא נפל רחוק מהעץ והפרעת האכילה החליטה לעבור בתורשה,
רק שבינתיים זו אני שנשלחת לאישפוז וטיפול פסיכיאטרי,
ואני זו המופרעת עם הרגלי האכילה הנוראיים,
ואני זו שלא רוצים ללכת בגללה לערב חג רק כדי שהמשפחה לא תדבר.
אז נותר לי חודש וחצי להנות מההפקר ולנסות לנצל את איך שאני עכשיו,
וכשאני אגיע למשקל תקין ואשתחרר משם אחרי כמה חודשים
אני אסתכל על תמונות ולא אבין איך בכלל העזתי לחשוב שאני שמנה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
