פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 4/2008
האהבה העצובה שלי
"ואני?אתה יודע מה אני רוצה עכשיו יותר מהכל? שתגיד לי שהכל היה שקר,שלא באמת נפרדנו
ואתה לא באמת בגדת,שאהבת תמיד ואתה עדיין אוהב,ושבטח עוד מעט נחזור להיות כמו
פעם,בזמנים שלנו בתקופות שלנו, אני רוצה שתגיד שאתה מתגעגע,שבאלך להיות לצידי
עכשיו. שאתה לא רוצה אף אחת אחרת חוץ ממני,כי רק אני מביאה לך את השלווה. ורק אני
גורמת לך לחייך,חיוך אמיתי.
אני רוצה שתגיד לי שאתה אוהב
אותי,בעצם לא,אני לא רוצה שתגיד,אני רוצה שתצעק את זה. אני רוצה שתחבק אותי בלי
להפסיק,שתלטף לי את השיער ואת הפנים,שתלחש לי באוזן חלק מהמציאות כשאתה על סף איבוד
שליטה,כמון שאתה עושה תמיד אחרי שאתה שותה. ומצד שני?אני רוצה
שתסבול,שתיעלם,שיכאיבו לך שיחרטו לך את הלב,שתרגיש פעם אחת למה גרמת.
שייגרמו לך לצאת הכי קטן והכי
מושפל,וחרא לי עם זה. כי אתה האהבה שלי,היחידה שלי. האהבה העצובה שלי..."
התקשרתי אלייך היא ענתה לי במקומך, וכששמעתי את הקול שלה.. אתה יודע מה באמת הכי רציתי אז?
רציתי למות.
עריכה:
חזרתי אתמול מבומבמלה, בהחלט משהו שאני לא אשכח בזמן הקרוב.
עשיתי שם מבחן מתח, הייתי צריכה להחזיק גליליי ברזל וכשאני חושבת על משהו שמלחיץ אותי ומפריע לי המד עולה.
בראש שלי עברה המחשבה "הגוף שלי" והמד ישר הגיע לקצה השני, נחמד הא?
בשבוע האחרון לא היה לי רגע בבית, לא ספרתי קלוריות ולא נלחמתי ברעב,
המשקל שלי מקולקל ועם כמה שזה משגע אותי אני שמחה, עדיף לי ככה, בסופו של דבר חשוב מה אני אראה כשאני אביט במראה ולא על הצג של המשקל.
הכל קורה מהר מדי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
