| 9/2007
'חזרת פתאום,
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום, באת לי כלכך כלכך פתאום..
היה לי קשה, אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש.. גם לך היה ודאי לא קל
אם.. אם רק, ורק אם תרצה, אהיה פה גם מחר
אל תתנצל, תראה כעת זה לא חשוב.
תן לי דקה להתרגל אלייך שוב..
תן לי דקה להתרגל אלייך שוב..'
כשאני איתו, ההרגשה המדהימה הזאת לא נחה לרגע.
וכשאני יודעת שהוא סופסוף חזר מהבסיס אבל הוא לא לידי..
אני לא יכולה לעשות כלום מרוב האכזבה שהוא נרדם או דפק לי קטע מסריח.
העניין הוא, שמעט מאוד הזמן שאני איתו
ומה שחבל, זה שזה לא מצליח להתאזן..
צבא מזדיין.
| |
מאוחר מדי
"אם הייתה לי את האפשרות להיות איתך שוב..
הייתי מפנק אותך, היינו יוצאים כל יום, הייתי מלטף אותך עד שהיית נרדמת..
הייתי שר לך, לא הייתי מפסיק לנשק את השפתיים היפות האלה שלך אפילו לרגע,
אבל..
את כבר לא שלי."
מחזיק את ראשי ומשנה את טון הדיבור העליז שלו למבט מאוכזב.
רגע לפני שהוא הולך, הוא מחבק אותי, זז צעד אחורה "באיזשהו מקום בלב.. את תמיד תהיי שלי."
מתקרב אליי, אוחז בי יד אחת במוטן והיד השניה על הצוואר, מקרב את השפתיים שלו לשלי,
מפנה את הראש ואומרת 'לא.. אין טעם.'
והוא נשאר עם הרגשה של החמצה, אומר כמה אידיוט הוא היה שלא ידע להעריך אותי שעוד היינו יחד,
אבל אני.. לא מתגעגעת לעבר, גם לא למה שהיה איתו,
הוא הולך ואני מחוייכת, ולא בגלל המילים שלו, להן כבר הפסקתי מזמן להאמין,
רק בשביל לראות שעוד יש לי את היכולת להטריף אותם.
ולא חסר לי ריגושים,
אולי חסרה לי תשומת הלב הזו מגברים,במיוחד שעמנואל בצבא ואני לא יכולה לראות אותו,
להרגיש אותו..
אז אני מנסה להוכיח לעצמי בעזרת גורמים חיצוניים כמה אני שווה, ומושכת, וצנועה שזה מטורף.
הוא היה אמור לחזור היום. היה אמור, נו יופי..
ובגלל השטויות שהוא עושה שם הוא חוזר רק ביום שישי.
הלכתי לישון בתקווה שהוא עובד עליי, שהוא כן יבוא היום, למרות שהוא אמר, שאני אתעורר עם קפיצה על המיטה, אפתח את העיניים ואראה אותו.
אבל כל זה נשאר בגדר המילה 'בתקווה..'
אני מתגעגעת.
אם הוא רק היה דוחה את הגיוס..
| |
בא מתוך געגוע ישן..
מאז שחזרתי לעצמי והפסקתי עם הרגישות יתר הזאת שתקפה אותי,
הכל נראה טוב יותר, יפה יותר.
כל שיחה איתו משאירה אותי עם חיוך ענק על הפנים,
שבעה חודשים, נשמע וואו, אבל בשבילי זו רק ההתחלה..
שבוע הבא טיול סוכות, אורי, האהבה הראשונה שלי, כבר לא יהיה שם.
אותו בנאדם שהתפתתי לנסוע אליו, לבגוד איתו בעמנואל.
הבנאדם הזה שהייתי עיוורת לגביו, שהכל היה נראה כלכך מושלם עד שהוא פיצץ לי את הבועה,
שגיליתי שלא הכל טהור ואמיתי, שהוא בעצם.. מנצל אותי.
ועכשיו, עכשיו כל הסיפור איתו שנמשך למעלה משנה מתגמד ליד מה שיש לי עם עמנואל שלי.
הרגש הישן הזה שיש לי כלפי אורי תמיד יישאר, הזכרונות מהאהבה הענקית והעצומה הזו שהרגשתי אליו, הכל יישאר באיזושהי פינה בלב שלי.. רדום.
מחר בע"ה המדהים שלי חוזר הביתה, בשעה טובה..
אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר את הגעגועים, אליו,
למגע שלו, לנשיקות שלו, לריח שלו..
אוח, אם אני לא קורעת ממנו את המדים..
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
