שיר יפה, אחד היפים ששמעתי. |
| 11/2009
סטקטו כפול
די מגניב שאני זוכרת באופן כמעט מושלם יצירה שלמה שניגנתי לבגרות.
כלומר, אני כנראה לא מנגנת בדיוק באותה רמה כמו שניגנתי אז, אבל עדיין נחמד שכל הסיפור יושב לי בראש, ויש לי מושג למה המורה שלי התכוונה כשהיא שירבטה כל מיני מילים מעל תיבות או תווים מסוימים.
יש משהו מאוד מגניב ביצירה הזו. אחד הפרקים ממש נשמע כמו צהלה פרועה של פיראטים משוגעים
(איפשהו באמצע זה מתחיל להתחרפן באמת), וכל השאר גם די פסיכי. אמנם יצירה מודרנית, אבל עדיין מדהימה.
לפעמים מבאס לי מאוד שאין לי עם מי לנגן יותר, ועשיתי איזשהו מאמץ קטן למצוא אנשים משועממים כמוני, אבל כנראה שלא מספיק.
והיום גם הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת להבחן. אוהבת לדעת, אבל לא מעניין אותי שיבחנו אותי על זה ויתנו לי ציון. חבל שהבנתי את זה רק עכשיו. ואכן גילוי מפתיע ומרעיש, ללא ספק.
אין שום קשר בין הדברים, חוץ מהעובדה שכולם התרחשו היום.
לאבא שלי יש רגעים משונים שבהם הוא יושב עם עצמו מול הטלויזיה, ומתחיל לתסוס. ממש כך - לתסוס.
אני יכולה לשבת בכל מקום אחר בבית, להקשיב למה שבא לי, ובאופן כללי להתפנן בשלווה, גם באמצע הלילה, כשפתאם רחשי "תסססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס" רמים מוצאים את דרכם אל אוזניי הכרויות.
אני אף פעם לא מצליחה להבין אם מדובר בתגובה שלילית או חיובית כלפי מה שבוקע אליו מהמסך. והוא בשלו, תוסס כאילו אין מחר.
לפעמים לקולות התסיסה הרמים (והמתמשכים זמן מה, יש לציין) מתווספים עוד רחשים משונים. בכלל, אבא שלי הוא תזמורת שלמה של רעשים אנושיים הטמונה ביצור בן תמותה יחיד. מדהים, מגעיל ומעצבן גם יחד.
רוב הזמן, זה עולה על העצבים.
אבל אני אמיצה - וזה ללא ספק מבחן לכוח עמידות מול הסבל האנושי.
מדי פעם יש לי אובססיה ללהקה חדשה, ואני לא יכולה להפסיק להקשיב לה. עכשיו אלה ה Kinks, שמסתבר שהם מגניבים ובלוזיים בטירוף, ויש להם מבחר שירים כל כך גדול ו
מגוון שבא לי להתפוצץ.
איזכיף!
היה כיף בשנות השבעים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
