שיר יפה, אחד היפים ששמעתי. |
| 12/2009
מחנק
"מספרים כשהמשא כבד ואש צונפת
הלב מאבד את הצפון"
יש איזו נטייה כזו של החיים, מדי פעם, להוסיף דרמות מסעירות ולהוסיף להם מוסיקת רקע, שמקבלת משמעות ונופך נוספים ומעוררי פלצות סתם בגלל שיצא לה להתנגן ברקע של אותם אירועים.
יצא לי להקשיב השבוע די במקרה לאלבום המשולש של פורטיס באמצע יום עבודה. סתם כי התחשק. ופתאם הופיע לי השיר הזה, שלא ממש הקשבתי למילים שלו. ואז החיים הפתיעו אותי בחדשות מפליאות, מרעישות ומזעזעות מאין כמוהן, ושאף פעם לא קל לשמוע כמותן. וכל יום שעבר, רק העצים את תחושת הפליאה וחוסר האונים, ועוד פרט מידע רק הוסיף על האסון ועל תחושת המחנק האינסופית.
ואז הופיע השיר הבא באלבום, שאולי משלים איכשהו את השיר הקודם, בהקשרי האובדן. הוא מן הסתם מדבר על אדם אחר לגמרי, אבל האובדן התחבר לי ולא מצליח להשתחרר.
אי אפשר אף פעם להבין אנשים שמחליטים להתאבד. אין שום מהלך הגיוני ורציונלי שיכול להסביר מעשים כאלה. בייחוד כשהאדם המדובר הוא אחד האנשים הרציונליים ביותר שיצא לי להכיר.
ההסבר היחיד שמצליח להתקבל לי על הדעת הוא כעס מוחלט, שאין לו מוצא, שהוביל לאבדון, וסחף איתו יחד כל כך הרבה אנשים לתהום עמוקה שקשה מאוד לצאת ממנה. אבל מן הסתם זה לא מסביר שום דבר, וזאת חידה שתשאר לנצח בערפל.
את סימני הדם מהקירות אולי יצליחו לנקות עם סמרטוט, ואת הקירות יצבעו שוב בלבן חיוור. את חורי הכדורים בקירות אולי ימלאו בגבס, אבל שום דבר לא ימחק את מה שקרה שם.
"רועד האויר מנסר אך חסר".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
