| 2/2010
אוממי
יש עניין מסוים שמאוד מטריד אותי בעסקי החתונות - הן תמיד חייבות להתחיל ב7-8, גם כשהן מתרחשות בסוף העולם, עם הוראות הכוונה מאוד מאוד לא מדוייקות, מתנת האולם. אם רוצים להגיע כמו בני אדם לחתונה, ולא סחוטים מהעבודה, חייבים לקחת איזה חצי יום חופש רק כדי להתאפס - מכאן שאף פעם אנשים לא מגיעים כמו בני אדם לחתונות. לפחות אני לא.
אני מציעה סטארט אפ - חתונות שמתחילות ב-22:00. ככה אנשים מגיעים רגועים הביתה, מתקלחים, שותים קפה, ובעצלתיים יוצאים לדרך.
וככה גם אפשר לחסוך במנות - אפשר לוותר על הבופה, ועל מנה ראשונה. או לחילופין, להשאיר רק את הבופה, ולא לחסוך בו.
ואז גם מגיעים ישר לעניינים - פשוט רוקדים, שותים, אוכלים, וזהו. בלי חארטה של להסתובב סביב עצמך, עד שהחופה כבר רוקמת עור וגידים.
ואם כבר - אז די עם המפות המגוחכות האלה המצורפות להזמנה, שהן רחוקות שנות אור מכל קנה מידה שהוא, ועם הסברים מפוקפקים. מעתה - רק מפות מודפסות מגוגל maps.
יאללה, מי לה' אליי?
במסגרת חודש השמחות שנחת עליי לאחרונה (חלילה שאתלונן - בשורות טובות עדיפות תמיד), יצא לי לבקר בדימונה בפעם השנייה בחיי. זו בעצם היתה גם הפעם הראשונה שגם נסעתי לשם ברכבת, והתרשמתי לטובה בצורה יוצאת דופן.
כדי להגיע לדימונה, יוצאת לה רכבת מיוחדת מבאר שבע, במסילה מיוחדת משלה, לכיוון אחד - דימונה. הרכבת קטנטנה, ואשכרה ישבתי עם נהג הקטר כמעט צמוד. יחד איתי ברכבת היו עוד שניים וחצי אנשים. לאחר שהגענו ליעד, כמובן שזו כבר היתה שעת כיבוי אורות בתחנה, ומיד כשיצאתי, יצא אחריי מנהל התחנה וכיבה את האור ונעל את הדלת. מדהים! אכן חוויה חד פעמית ומומלצת.
בהמשך הערב, יצא לי להיות האשכנזייה היחידה הלבנבנה בחינה דימונאית לא מאופקת כלל. אבל בלונדיניות לא חסרו שם, כך שלא חשתי בדד לגמרי.
הדבר היחיד שהפריע לי בעיר המדברית המדהימה הזו הוא שאנשים שם מעשנים ללא הפסקה ו/או הכרה. ילדים, נשים וטף - כולם כולם מעשנים ומעשנים ומעשנים. בתוך האולם, מחוץ לאולם, ברחבת ריקודים, בשולחנות אוכל, בקיבוץ, בכפר ובקרת.
סה"כ אין לי בעיה גדולה מדי עם מעשנים - לצערי רבים ממכריי מאפרים מדי פעם. אבל באמת שמעולם לא נתקלתי בכמות כה צפופה וגדושה של מעשנים במקום אחד.
לצערי התופעה הזו נמשכה מדימונה עד לחתונה, שבכלל התרחשה בצפון הרחוק. גם שם השכילו הדימונאים להביא איתם מלוא החופנים סיגריות, ולהמטיר סיגריות ואפר לכל עבר. בחופה כבר לא הצלחתי להחזיק מעמד, וביקשתי מזוג בני 16 שלא יעשנו לי מול הפרצוף. חלאס! מה הקטע עם לעשן בכל חור, ועוד בתוך אולם עם מיליון איש?
אבל די. זהו. נפרדתי מדימונה בבוקר, שוב ברכבת. והפעם פגשתי בזוג השחקנים קנולר, שישבו עימי בקרון. הזיהוי היה חד חד ערכי - האשכנזים היחידים עימי בקרון, שבנוסף גם קראו "הארץ". סה"כ, כל הכבוד להם.
פעם היה לי איזשהו חלום כזה, לגור בעיירה שכוחת אל שכזו. אז משום מה נתקע לי בראש ירוחם, אבל היום ברור לי שאם כבר עיירת נגב כלשהי, אז רק דימונה. אם מתעלמים מסוגיית העישון המאסיבי, התרשמתי מהמקום לעומק ולטובה. יש שם אווירת סתלבט חיובית ומענגת. כנראה כל האבק מסביב, יחד עם הקרינה, היוד, והבדואים יוצרים מן קוקטייל מופלא שכזה, שאי אפשר לעמוד בפניו.
אני חושבת שאני יכולה להעיד על עצמי שבגדול - אני מצליחה להסתדר עם מבחר די גדול של אנשים, ויש לי סף סבלנות די גבוה יחסית. אבל איכשהו הצטרף לצוות שלי אדם מסוים שאני פשוט לא מצליחה לסבול. אני מתקשה להבין למה, אבל כמעט כל דבר שהוא עושה/אומר/נושם מעצבן אותי נורא. זה גורם לי לחוש כמו ילדה קטנה ומטומטמת, אבל קשה לי קצת לשלוט בתחושות האלה. אפילו טון הדיבור, והאופן שבו הוא מושך הברות סיום של מילים משגעים אותי.
לאחרונה הצלחתי לשים את האצבע על מה בדיוק מעצבן אותי בו - הוא פשוט מרוצה מדי מעצמו.
היום התרחש בינינו הדיאלוג הבא:
איש: "מה נחשב לאייקיו גבוה?"
אני: "אי קיו... מה?"
איש: "לא לא, איי-קיו"
אני: "וואי, אין לי מושג. נדמה לי שמ-140 אנשים נחשבים לגאונים".
איש: "אוקיי"
לאחר מספר שעות הדיאלוג המשיך פתאם, בלי קשר לכלום:
איש: "אני לא מאמין שהצלחתי לפתור את זה!"
אני: (הרמף) "על מה אתה מדבר?"
איש: "שלחו לי כזאת חידה במייל - אני מפרווד לך"
מייל הספאם המדובר הכיל חידה לא מיודעמה קשה על מספרים, כאשר לא פחות ולא יותר טרחו לציין שם כי מי שמצליח לפתור את החידה, הינו בעל רמת איי קיו של לפחות 120.
אני: "נו, זה ממש פשוט. זה 144", ומחקתי את המייל בביטול.
והמשכתי לבהות במסך.
איש: "אה, כן, זה סתם שטויות, פשוט שלחו לי את זה בבוקר..." - כאילו שאכפת לי מתי שלחו לו את זה.
לאחר רגע, פתאם הבנתי...
אני: "אה, בגלל זה שאלת לגבי האייקיו?"
והתחוור לי שהבנאדם מנסה לפתור את החידה המטופשת הזאת כבר מהבוקר, והוא היה כל כך מרוצה מעצמו שהוא הצליח, אז הוא בחר לאתגר אותי גם.
ועם כל הרצון הטוב ועומק סבלנותי - למשחקי כוח המפגרים האלה אין לי סבלנות לחלוק.
נו, יהיה טוב.
בזמן האחרון אני מגלה את תוכניות התעודה הנפלאות של הביביסי - עולם שלם ועשיר שרק מחכה לי באתרי הטורנט הקרובים לאצבעותיי, שאקליק ואוריד.
בסדרת התוכניות שהוקדשה למונטי פייתון, לרגל 40 שנה להיווסדם - Monty Python: Almost the Truth - The Lawyers Cut אמנם טרם סיימתי לצפות, אבל אפילו בשני הפרקים הבודדים שראיתי, נפעמתי מכל שניה. הבריטים האלה יודעים מה הם עושים.
לסיום, אולי תעזרו לי להבין למה קופת החולים החדשה אליה עברתי לאחר שבעה מדורי גהינום, מתעקשת שאעשה ביטוח סיעודי. מאיפה מגיעה הפסימיות הכבדה הזו שלהם? למה הם גורמים לי לחוש כאילו עוד שניה חלילה אחלה ואתפרק ומי יודע מה יהא עליי?
מתי כבר תפסיק המדינה לעשוק אותי?
ובנימה אופטימית זו - שאו ברכה והצלחה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
