טוב לי.
סוף סוף אני מרגישה בטוב לי.
טוב לי איפה שאני נמצאת.
טוב לי עם מי שאני נמצאת.
אבל לא משנה עד כמה יהיה לי טוב, תמיד יהיה משהו לא בסדר.
משהו שצריך לתקן.
ועכשיו אני מתקנת.
אולי אני יתקן את הכל בצורה קצת אחרת.
כי עד עכשיו ניסיתי לתקן ולתקן, אבל הייתי היחידה.
דיברנו, דיברנו על איך אחנו מתקנות יחד.
אבל שוב, מצאתי את עצמי לבד.
והאמת היא שלא רק תיקנתי, עשיתי מעבר לזה.
נתתי את כל מה שהיה לי כדי לא לוותר.
אבל ראיתי שאת כבר ויתרת.
אולי אני נשמעת קצת שחצנית בכל הסיפור, אבל נמאס לי.
נמאס לי לרדוף אחריך.
נמאס לי מלהשקיע ללא סיבה.
נמאס לי לתת לך כדי שתתעלמי.
עד עכשיו שמרתי הכל בלב.
כי פחדתי מאיך שתגיבי.
אבל הבנתי שכבר לא אכפת לך ממני.
ואני רואה את זה, גם אם תגידי לי מליון פעם שכן.
אני יודעת שאני יצטער על הפוסט הזה אחר כך,
ואני לא כותבת את זה בגלל שאני עצבנית או לא יודעת מה.
אני כותבת את זה בגלל שאהבתי אותך יותר מכל דבר אחר,
ואני מרגישה שאת מזלזלת בי.
ואין לך מושג עד כמה את פוגעת בי, אולי מבלי לשים לב.
עכשיו את מישהי אחרת.
אין לי מושג מי את בכלל.
וניראה לי שגם את לא.
חשבתי ש"שנאק" זה לנצח,
אבל כנראה לא הייתי מספיק טובה בשבילך.
אולי לא הייתי מספיק טובה כדי לדעת שזה לא יחזיק ל"נצח".
ואני לא מאשימה אותך כי זה כבר עבר.
אבל תודה על כל הרגעים המושלמים, כשהייתי איתך.
תודה על הימים היפים, כשהייתי איתך.
תודה על התמיכה, כשהייתי צריכה אותך.
תודה על כל כל העזרה, כשהייתי צריכה אותך.
עד כמה שהפוסט הזה פוגע, את פגעת בי.
מצטערת.
"את מוכרת לי מפעם
אולי מגלגול אחר
חלום שהשאיר בי טעם
של זיכרון בוער
ולפני שאני נוגע
בטרם זריחה
תבואי ותגידי
אני כולי שלך
אני כל כולי שלך"
פעם היית שלי.
הלוואי והיית שלי שוב.
אבל כנראה שזה מאוחר מידי.

פעם עמד שם לידי, עכשיו אני משחררת אותך.
כמו ציפור.
הייתי פה.