שירת העפרונית

זה הפוסט הראשון בבלוג החדש שלי -  welcome  לעצמי!!

אפתח בנושא אקראי לחלוטין, משני בחשיבותו, אך זה מה שמעניין אותי הבוקר - החוש הזה לבישול.. שיש לך או אין לך, אין באמצע. אצלי כל נסיון הכנת ארוחה כמוהו כיציאה לקרב.. כל כניסה למטבח טומנת בחובה הפתעות התרעות הרתעות וכמה אמצעים לוחמניים בדרך. מדוע כל דבר שאני מנסה להכין לאכול (פרט לדברים השגרתיים) יורד לטמיון (תרתי משמע) ומדוע כמעט תמיד עלי להשליך לפח לא רק את מה שלא רצה להתבשל, אלא גם את הסירים והמחבתות וכל מה שהשתתף שם ב'קרב'..? אז אתמול ניסיתי לבשל אורז ובמיה. נשמע קל? האורז הפך לעיסה מאוחדת, שאי אפשר להפריד בינה לבין עצמה ולו במזלג הכי נחושה, והבמיה - טוב למה לעשות לי רע על הנשמה כבר בבלוג הראשון? במילה אחת: מרה שחורה.. (כן אלו שתי מילים, ספרתי.. אני מוחה בזאת על הביטוי שהשתרש בתקשורת "רק מילה על..." ומיד הם פוצחים בעשרת אלפים מילים שאגב לא אומרים ולו מילה)..

עוד אחזור, אני מזהירה!

מיס AB