הבטתי בעניו הכחולות שנראו כל כך יציבות ובטוחות.
התקרבנו אחד אל השני, התנשקנו.
"תום... די...די!! זה לא הגיוני! זה לא אמור לקרות ככה!
פשוט... לך! לך! בסדר?" צעקתי כשחשבתי שניה אחרי המעשה.
הוא חבר של יעל! לא שלי, שלה!
למה זה חייב להיות ככה.. בכיתי.. למה??
הייתי חלשה.. עצמתי את עניי בניסיון להרדם כבר לאחר 10 דקות מלכתו של תום.
עד שלפתע קול עדין שאל אותי:
"יעלוש?"
פרק 4:
לא... רק שזו לא..
פקחתי את עניי באיטיות בעודי מקווה שמחשבותי מוטעות.
אבל לא. צדקתי, צדקתי ובגדול.
זאת הייתה... אמא שלי.
הבטתי בפניה שלא נראו עצובות או מודאגות יותר מידי.
כווצתי את עניי וכיוונתי אליה מבט כועס ורשע.
איך? איך היא היא יכלה?
לאחר לבת שלה שנמצאת בבית חולים?!! לא האמנתי..
ואולי זאת הסיבה שאנחנו לא ממש קרובות..
בגלל שהיא כזאת, ילדותית!
היא קראה את מחשבותי והבעות רצופות התחלפו על פניה.
"לא סיווני..... את לא מבינה! אמ.... אני, לא! פשוט" היא ניסתה להסביר אבל באמת לא קניתי את זה.
היא התיישבה על הכסא שהיה מונח ליד מיטתי ונאנחה בכבדות.
"בסדר, אני מודה! טעיתי!" היא אמרה בטון מאשים.
"יופי באמת.." החזרתי גם לה באותו הטון.
הבטתי בתלתליה הבלונדינים שהתנופנפו מצד לצד.
היא לבשה חולצה צמודה, יותר מידי לטעמי, וג'ינס בגזרה נמוכה.
ממש כמו ילדה! לא כמו אמא!
דקת דומיה חלפה.
"אין לך לפחות תירוץ?" שאלתי ולא ציפית שהיא תענה.
"בטח שיש לי! אבל זה לא תירוץ! זה אמיתי!" היא ענתה.
הבטתי בה כלא מאמינה.
"אמא, זאת שאלה רטורית!" ניסיתי להסביר ללא הצלחה.
"שאלה מה? אה!! כן רטורית!! אם אנחנו מדברות על אותו הדבר? את מדברת על.."
לא הקשבתי יותר להמשך.
ידעתי ששיחות כאלו מתרחשות המון אצל כל הבנות בגילי.
אבל היא אמורה להסביר לי את המושג!!
"לא משנה!!" אמרתי בביוש.
"טוב, בקיצור, תומר רצה שאני אשאר לשעתיים נוספות של צילומים ואת יודעת שזה חשוב!
זה יכול להיות הדבר שיפריח את הקריירה שלי!"
מה, עוד לא סיפרתי? אמא שלי. דוגמנית.
היא הייתה כל כך שונה ממני!
נהגתי להיות סגורה וחסרת ביטחון, היו לי עניים חומות כהות ושיער גי'נג'י סבוך.
"הדבר שיפריח את הקריירה שלך? אמא, הקריירה שלך כבר מספיק מפותחת!
את בקושי יכולה ללכת למכולת בשקט בלי שכל צלמי הפפראצי יעקבו אחריך וקבוצת מעריצים מטורפת
לא תבקש להצטלם, או לבקש חתימה!" דיברתי בישירות ובמהירות.
"אולי... אבל את חייבת להבין ש"
"די אמא! נמאס לי! נמאס לי שאני צרחכה להבין אותך!
חשבת פעם אולי לנסות, לפחות לנסות להבין אותי???
אני בכלל לא יודעת למה אני כאן ואיך נגמרה המסיבה שהייתה אתמול,
אבל אני צריכה להבין למה את איחרת כדי לבוא ולהסביר לי את כל הדברים האלה??"
צעקתי, רתחתי על כל אותם הפעמים שהעדיפה ללכת לשתות קפה עם כל הסוכנים והצלמים,
במקום לשבת ולדבר איתי.
או שהלכה להצטלם למשך חודשים שלמים והשאירה אותי לבד בבית הגדול והמפחיד,
לבד, חוץ מהמשרתים כמובן.
הדמעות העגולות והגדולות החלו לבצבץ מבעד עניה הכחולות כגלי הים.
"אני רק.." היא ניסתה להוציאה משפט אבל הדמעות התחזקו.
היא יצאה מן החדר בריצה וטרקה את הדלת.
מחשבות עלו בראשי. מה אם הייתי קשוחה מידי? מה אם אימי לא ילדותית ושונה משאר האמהות ואני פשוט בוגרת מידי?
ואולי, פשוט היא נולדה ככה.
מה זה אשמתה שזה חלק מאופיה? עצמתי את עניי באי שלווה ובעצב.
נרדמתי כשעצבות על פניי, ובעוד הידיעה שבמקום שאחלום על אנשים נחמדים וחדשים,
ועל כל המפורסמים שאפגוש בלוס אנג'לס, אחלום על הרוע ועל העצב שגרמתי לאמי.
נרדמתי.
וואו! אהבתי את איך שזה יצא חוץ משנראלי שזה קצת ארוך מידי... לא נורא!
יש גם פרקים כאלה לפעמים...
תגיבו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: