**הכל לטובה**

אני ממש לא מבינה מאיפה ולמה לעזאזל הופיעה התופעה הזאת, ובסדרי גודל גדולים כל כך.

אני לא יודעים מה איתכם, אבל אני יודעת על עצמי ועל עוד חברות שלי שמאז ומתמיד, גם כשהייתי ילדה קטנה שלא הבינה כלום וגם כשגדלתי - היה תמיד ברור לי שכשאני אהיה גדולה, בת 18, אני אתגייס לצבא.

לא הייתה כאן שאלה בכלל!

למתחכמים - בטח שחשבתי שאולי יהיה "מגניב" יותר לא לשרת להישאר בבית. אבל הכל היה ונשאר רק בתור מחשבות.

תמיד ידעתי שאני אתגייס. ראיתי בזה דבר נורמלי לחלוטין. שכולם, כשמגיעים לגיל 18 - מתגייסים! ויש את המהדרין שעושים גם שנת שירות לפני זה ואז מתגייסים (וכל הכבוד)

אבל פתאום עכשיו בשנים האחרונות נהייתה התופעה המעצבנת הזאת שלאנשים פשוט "לא בא" להתגייס. "לא מתאים" להם.

מה זה הפינוקי הזה, לעזאזל??

אף אחד לא מבקש ממך להיות קרבי. לך תהיה טבח ותעשה שבוע-שבוע! אבל לפחות תעשו משהו!!

לפני שבועיים נפגשתי עם חברה שלי ובזמן שישבנו ואכלנו לנו צ'יפס, היא ראתה מישהי שלמדה עם אחיה הגדול בכיתה. הן התחילו לדבר הרבה, והמישהי הזאת הייתה יחד עם אחותה הקטנה.

לבסוף השיחה הגיעה לשאלה המוחצת "נו, אז מה את עושה בצבא?" וחברה שלי סיפרה.. ואז האחות הקטנה של הבחורה ההיא אומרת "אוף, אני לא רוצה להתגייס....."

ואחותה, כאילו כלום, אומרת לה "אל תדאגי, את תגידי שאת דתיה והם יעזבו אותך"..

חוץ מזה שעצם העניין עצמו, ילדה בכיתה ט' שפשוט סתם ככה לא בא לה להתגייס, מעצבן אותי ממש - מעצבן עוד יותר התירוץ שלה.

להגיד שאת דתיה.

נכון, לצערי זה מוכר ממש טוב. אנשים פשוט באים ללשכת גיוס, אומרים שהם דתיים, ומשחררים אותם בכיף בלי לבדוק אפילו.

אבל בתור מישהי דתיה, אני באמת באמת לא חושבת שאמונה, ודת, זו עילה לשחרור מהצבא!

נגיד אני מדריכה עכשיו בבה"ד 15. בית הספר למודיעין.

יש מסלול שנקרא "גרעין בנות הדס". מסלול לבנות חרדיות. לא סתם דתיות, אוקיי?

זה מסלול שבו הבנות עושות שנת שירות, עם לימודים תורניים ולאחר מכן מתגייסות לקורסים בחיל המודיעין.

ועכשיו בבה"ד יש מלא, פשוט מלא בנות דתיות, חצאיות ארוכות, שמשרתות, עושות קורסים, נהנות והכל נהדר!

וגם הרבה בנים דתיים, שלא נדבר על זה..

מכבדים אותם, ויש הפרדה מוחלטת.

פשוט הבדל באנשים אני מניחה. האלה שלא אכפת להם, שנהנים על חשבונם של אנשים אחרים ושפשוט באמת לא אכפת להם, והחלק השני - שמבינים את הצורך בתרומה ובעזרה אפילו שהיא מינימלית.

דוגמא נוספת שממש הרגיזה אותי, מהשבוע האחרון.

ביום רביעי היה טכס סיום קורס קציני מודיעין. בגלל החשש לגשם, הטכס התקיים באולם ספורט של בית ספר כלשהו בהרצליה.

אנחנו ועוד אנשי סגל רבים שימשנו שם כסדרנים, מאבטחים וכו'.

אז כדי להגיע לעמדת האבטחה שלנו עברנו דרך בית הספר.

בזמן שעברתי בבצפר, ניגש אליי איזה פוץ צפונבוני מגעיל כזה ושואל אותי בלי בושה

"תגידי, איך אני יכול להיות כזה ג'ובניק מסריח בצבא? למה אני משחק כדורגל ומזה לא מתאים לי עכשיו צבא"....

הייתי בשוק,

באמת שרציתי לצעוק עליו "מה נראה לך!!!! יא חתיכת..!%#^$#@%@^^@%"

אבל במקום זה זרקתי לו איזה הערה עוקצנית במקצת והלכתי.

כל כך מעצבן אותי, פשוט כל כך מעצבן...

~בת שבע

בזמן האחרון ההורים שלי מדברים הרבה על שינויים..

בתחילת השנה אבא שלי התפטר מהעבודה שלו בטכניון והתחיל לעבוד בחברת "medtechnica" הישראלית שנמצאת בפתח תקווה. כתוצאה מזה הוא נוסע המון. כל שבוע כמעט הוא נוסע לאיזור המרכז. הרבה פעמים למשרד שלו - שנמצא בפתח תקווה. לפעמים לנס ציונה, לרחובות, לנתניה... רק לעיתים רחוקות ממש הוא נוסע לטכניון (אירוני. הא?) ולפעמים מרחיק לכת לנוסע לקריית שמונה.

אבל כמו שאפשר לראות, עיקר העיסוק שלו במרכז..

אמא שלי עובדת כל החיים שלה (בערך..) בחברה קטנה שנקראת "Fintech Lab." אבל בזמן האחרון העניינים שם לא משהו, והאנשים שם לא באמת רציניים והחברה נמכרה לבעלים אמריקאיים (משהו שקרה פעם כבר.. ) וזה ממש לא מוצא-חן בעיניי אמא שלי.

אז אמא שלי חושבת כרגע ממש ברצינות על לעבור עבודה גם כן.

האפשרות הכי נראית לעין בשבילה עכשיו זה לעבוד בחברת "טבע".

(והבעיה היחידה זה שהמשרד שלה יהיה איפה?... יפה. בפתח תקווה....)

כרגע אמא שלי אומרת שמידה ובאמת היא תתקבל לעבוד בטבע, שהם יסכימו, שהיא תסכים, שהכל יהיה נהדר.. - בתקופת הזמן הראשונה היא כמובן תיסע... תיסע עם אבא שלי לפתח תקווה, כשאבא שלי לא נוסע לפתח תקווה היא תיסע ברכבות ואוטובוסים...

אבל עוד אפשרות, די גורלית, שהם לא שוללים מעצמם - לעבור דירה.

"זה הגיוני לגמריי" היא אומרת לי. "אם גם אני וגם אבא שלך עובדים בפתח תקווה - למה אנחנו צריכים לגור בחיפה?"

נכון. הגיוני.

אבל החיים שלי נמצאים בחיפה. ואני לא רוצה לעבור דירה.

לא רוצה להיות מהצפוניות האלה של תל אביב/הרצליה...

וגם לא רוצה לגור בזכרון יעקב/בנימינה. זה מרחק של 20 דקות סה"כ מחיפה אז זה באמת כל כך עקרוני אם נמשיך לגור פה או שנעבור לשם?

עקרוני להם.

אני אמורה להשתחרר מצה"ל בעוד 7 חודשים. גם אם הם יעברו לזכרון או לאנשהו - טוב, מן הסתם שאני אצטרך בתור התחלה כן לעבור איתם ואני לא אוכל להמשיך לגור פה לבד.. בעיקר עם המשכורת הנהדרת שצה"ל משקיע בי... 350 שקל בחודש. אי אפשר לממן יותר מדי...

אבל ברגע שאני משתחררת, מתחילה לעבוד וללמוד.. שוב, בטכניון - לפי התכנונים שלי.. אני אהיה זכאית למעונות אני מניחה.. או שאני פשוט אחפש לי דירת 2 חדרים בחיפה.. נווה שאנן, בחלק הפחות חדש שלה.. לא יודעת.. החלק הדתי/חרדי שלה. למה יש לי ברירה...?

אני לא רוצה לעזוב את המקום הזה..

ואם אני אעזוב - מה יהיה..? עם טל גם ככה יש בעיות. עם ההורים. המרחק - אני בטוחה שלא יוסיף לזה..

ז"א אני בטוח אשרוץ מלא בחיפה ונשר בגלל שאני מרגישה הרבה יותר שייכת לשם מאשר לזכרון. ובטוח טל יגיע אליי ואני אגיע אליו. אבל זה כל כך לא יהיה אותו הדבר.. אנחנו רק נתרחק עוד יותר.. אני לא רוצה להתרחק ממנו..

אבל מצד שני אנחנו יכולים להתקרב בגלל זה.. אולי ההורים שלו יראו כמה אנחנו חשובים אחד לשנייה ויפסיקו להציק לנו בקשר אלינו...?

אוף.. אני צריכה להשתחרר כבר...

~בת שבע.