בין מחשבות לחיים

בארץ קסומה של דרקונים ומכשפות, לפני שנים רבות רבות,

שלט מלך אחד.

המלך היה טוב בתפקידו מכל קודמיו, ואף מכל מלך אחר שמלך אי פעם.

הוא ידע בדיוק מתי צריך להעניש את אלו שעונש מגיע להם,

ובדיוק מתי יש לנהוג ברוחב-לב ובטוב כלפי אלו שזכו בכך.

מלכים לעתיד(נסיכים) היו פוקדים את ארמונו יומם וליל, ולמדים מכל מעשיו ואמרותיו לגבי כיצד יש לנהוג.

למלך נולד בן יחיד, נסיך.

בעת שגדל והתבגר, הנסיך לא זכה ליחס גדול מצד המלך.

המלך העסוק תמיד, לא התפנה לראות שהנסיך לא שש ללמוד על כיצד לנהל ממלכה או בכלל, כיצד לנהל את עצמו.

לכשהגיע הצעיר לגיל חתונה, החליט המלך כי מעתה יתן לו סמכות הולכת וגוברת לגבי ניהול הממלכה, כדי שיתפקח ויחכים, ויום אחד יוכל להחליף את המלך המזדקן לגמרי.

אך המלך נתקל בבעיה: לנסיך הצעיר לא היה אכפת מהממלכה או ממשהו.

כששאל אותו המלך האם בשר עוף הוא מעדיף או בקר, ענה "לא אכפת לי".

כששאל אותו המלך האם הוא רוצה לאכול את ארוחות היום איתו או בלעדיו, ענה "לא אכפת לי".

כששאל אותו המלך האם הוא רוצה להקים לעצמו ארמון משלו במקום אחר, ענה "לא אכפת לי".

כששאל אותו המלך האם לערוף את ראשו של ליצן החצר כי הוא לא מצחיק, ענה "לא אכפת לי".

כששאל אותו המלך האם כדאי להרוג את כל המכשפות והקוסמים, מכיוון שהם לא אמינים, ענה "לא אכפת לי".

אמר לו המלך, אתן לך כל מה שתרצה, אני יודע שאתה מסוגל לעשות כל דבר לו רק תרצה בכך, והוא שב וענה "לא אכפת לי".

המלך המתוסכל לא ידע מה לעשות, והמשיך לנסות לשתף את הנסיך הצעיר ולהביע את לבטיו בפניו שוב ושוב ושוב, אך הנסיך נותר אדיש.

ערב אחד, בעודו רוקד באחד מהנשפים הרבים שהיה עורך, שתה המלך כמות כה גדולה של אלכוהול שהוא התמוטט ומת.

הממלכה כולה הייתה באבל ורבים התאספו מכל קצותיה להלוויה המכובדת.

כולם בכו וזעקו לשם שמיים ליד קברו, ורק הנסיך החליט להישאר בארמון ולשחק בכדור.

מאחר והנסיך הוא היורש הרשמי היחיד שיש למלך הנפלא, הוכתר הוא ברוב פאר והדר.

כמו שהמלך ההוא היה פעיל וממולח, כך היה המלך הנוכחי אדיש.

הוא עשה את מה שציפו ממנו לעשות, לא היה אכפת לו אם העם סבל או אם העם אוהב אותו, או אם יש סכנה ממשית למרד.

לא עניין אותו שום דבר, וסופר עליו שהיה כמו גולם או זומבי.

תחת שלטונו הממלכה הגיעה לשפל שלא ראתה קודם.

גנבים, אנסים, רוצחים הסתובבו חופשי ללא אכיפה.

אף אחד לא כיבד אותו, כולם ידעו שהוא כלום.

יום אחד, כאשר הגיע איכר אחד וזעם מול המלך על אשתו ובנותיו שנאנסו ונרצחו, ויבולו שנבזז, פתאום הבין המלך לאיזה מצב הוא מביא את כולם בכך שהוא לא עושה כלום.

בלילה אחד של חוסר שינה החליט שהוא משנה את דרכיו ומתחיל לעשות למען העם.

התחיל הוא להעביר חוקים על ימין ועל שמאל, חוקים שנועדו להבאת הממלכה לשגשוג.

אך המלך לא ידע מספיק בהנהגה כדי להעביר את החוקים הנכונים.

בסופו של דבר מה שהוא עשה לא עזר לעם בכלל.

כשאביו רצה ללמדו כיצד יש לנהוג באנשים, לו לא היה אכפת.

נזכר בזאת מאוחר מדי, ובשנים המעטות שניסה ללמוד לא הצליח להגיע להישגים כלשהם.

לבסוף אחד ממשרתיו הרעילו בהשפעת דודו, שהיה איש מלומד והאמין שיוכל לעזור.

היה היה ילד שנולד למשפחה אדישה אליו.

כשביקש הילד מאביו לשחק איתו בכדור, ענה לו אביו "לא עכשיו, אני עסוק"

כשביקש הילד מאביו חיבוק או דגדוג, ענה לו אביו "אתה בטח לא רציני, אתה רואה שאני באמצע עבודה חשובה"

כשבכה הילד כי ידידיו היכו אותו, רק דמעותיו היו לו לעזר, כי אביו רק צעק עליו, על כך שהוא צריך להיות זה שמכה, לא זה שמכים.

בהדרגה הבין הילד שכדי להיות כמו שצריך, עליו להיות אדיש לסביבתו, כמו שסביבתו אדישה אליו.

הילד גדל וצמח ונעשה לאב בעצמו.

כשנולד גם לו ילד, החליט לעשות מעשה ולהיות לבנו האב שאביו לא היה לו.

אך ראו זאת, הוא לא ידע כיצד אב צריך להיות.

למראית חוץ הוא היה שליו וניסה לעשות לילדיו טוב שוב ושוב.

אך בפנים הוא נקרע.

הוא ראה את הדמיון בין איך שהוא מתנהג ובין איך שאביו התנהג.

הוא ראה שבנו נעשה דומה לו... והוא לא יכל לעשות כלום. הוא לא ידע מה לעשות.

במרירותו החליט שאולי יש עוד משהו שיכול להציל אותו... אולי עוד תקווה אחרונה.

הוא ניגש אל פיסת נייר, וכתב סיפור על מלך אחד מארץ קסומה של דרקונים ומכשפות.