5

הימים שעברו הפכו למשבצות של תאריכים בלוח שנה. ימי הולדת חלפו. קודם של קרייג הזקן, ואז של אבא, אחר כך של אמא ולבסוף שלי. הפכתי לבת חמש עשרה בין הקירות האטומים של המפלט שלנו. הרדיו הפסיק לעבוד. ידענו מה זה אומר אך אף אחד לא ביטה זאת בקול רם. העולם שבחוץ הלך ודהה ואנחנו שרדנו במחבוא שלנו והפכנו לאפרוריים ושקטים. אליאס וג'ורג' היו עסוקים בספקולציות לגבי מה שיישאר אי שם כשנוכל לצאת החוצה. חיכיתי ליום הזה בלי תקווה גדולה ובינתיים השעות התארכו לכדי אינסוף.

באחד מן הלילות תקפו אותי חלומות מטרידים במיוחד. שכבתי במיטה בבית, חיילים הקיפו את האחוזה שלנו וצעקו לנו לצאת החוצה. ניסיתי להסתתר מתחת לשמיכה ברעד. ידעתי שהם מתקרבים. צעדיהם הרמים עלו במדרגות, הם צעקו שהם מתכוונים לירות, שאנחנו עשירים מנובלים, שאנחנו נסבול כפי שהם סבלו ורעבו, שתורינו הגיע. דלת חדר השינה שלי נפרצה בבעיטה. היו שלושה מהם, במדים מטונפים מבוץ וגשם, הם התקרבו אל המיטה ונאחזו בזרועותיי ורגליי, בעודי נאבקת בצעקות כדי שישחררו אותי.

"מה יש נסיכה? מפחדת לקבל את העונש שמגיע לך?" אחד מהם צעק לעברי. "אף אחד לא ישרוד במלחמה הזו וגם את לא. אמא ואבא שלך ישנים שנת נצחים במיטות שלהם. הם מתו בלי לסבול, כמעט בלתי להתעורר. לצערך לא תוכלי לקבל את אותו מוות שלוו."

הייתי משותקת מרוב אימה. ידיי ורגליי היו כבולות בשלשלאות שהם הצמידו לי. רציתי לפלוט צעקה, אולי מישהו ישמע אותי, אולי מישהו יבוא להציל אותי, אך שום קול לא בקע מפי.

"תחסלו אותה." אחד החיילים נהם.

הם דקרו בבטני חזק עם הסכינים שלהם. הכאב היה בלתי נסבל. התקפלתי ונאנקתי והם המשיכו לדקור בי עד שזעקתי וטעם של דם התערבל בפי.

"תפסיקו, תפסיקו בבקשה!"

בקושי הצלחתי לנשום. הרגשתי כיצד האוויר נחסם בריאותיי. נחנקתי בתוכי. בכוחותיי האחרונים הצלחתי לפרוץ את מחסום השינה ופקחתי את עיניי.

שכבתי במיטה שלי בבונקר, מיוזעת ומבוהלת, דמעות מלוחות חצו את לחיי, הכאבים לא עזבו את בטני. התרוממתי בכבדות לכדי ישיבה. שכבתי על משהו לח ודביק. כשקירבתי את הנוזל הסמיך אל אפי גיליתי שזה ריח של דם. המיטה שלי הייתה מגואלת בדם. והדם הזה בקע מתוכי.

ההתרחשויות הבאות קרו ברגעים של ערות ועלפון. צעקות רמות של אבא שחדרו את מעטפת הכאב שלי. תחינותיה של אימא. צלילים מרוחקים של זכוכית נשברת וויכוחים עמומים של קרייג הזקן ודוויד מבעד לקיר. לא הייתי בטוחה אם נשברתי מבפנים או שרק איבדתי את כל כוחותיי הנפשיים. הייתי כבולה למיטה עד שהכאבים בבטני פחתו והשאירו בתוכי ריקנות עצומה, מן חלל שלא היה לו שם אחר מלבד העצב.

מאותו הלילה שום דבר לא נשאר כפי שהיה.

היחסים ביני לבין ג'ורג' הפכו ידועים לכל. אבא קילל וצרח ואמא רק בכתה ללא הפסקה כאילו היא זו שאיבדה את האבדה שלי. דיוויד כיסח את פניו של ג'ורג' במכות ועדיין סירב לדבר איתי. ג'ורג' לא העז לדרוך בחדרי וניסה להתעלם מעצם קיומי. כולם התווכחו ביניהם ללא הפסקה בהקשר לג'ורג' ומה אפשר לעשות איתו מעתה והלאה. כולם דיברו על המבוכה שגרמתי, על חוסר האחריות שלי ועל הטיפשות שלי. לכולם הייתה דעה לגבי ולגבי המעשים שלי. הם שפטו אותי כפי ששפטו מכשפות שנשרפו על המוקד בימי הביניים.

הפכתי למישהי אחרת בטווח זמן של ימים ספורים. לא התעניינתי יותר בחום אנושי שנבע מקיום יחסי מין, מכניזם של תשוקה רגעית כבר לא הלהיב אותי ואפילו הרגשתי דחייה מן המחשבה לחשוף את עצמי שוב בפני מישהו. לא דיברתי על כך עם אף אחד, אבל בלילות הראשונים שבהם שכבתי מנוטרלת למיטה שלי, עשיתי הרבה חושבים עם עצמי.

חשבתי מה היה קורה אם היה נולד לי ילד, או ילדה, מג'ורג'. האם היה זה בן אדם שהייתי רוצה לחלוק יצור חיי איתו? האם היה זה בן אדם שהיה נשאר כדי לתמוך בנו או שהיה נעלם בהזדמנות ראשונה? אך חשוב מכך, האם אני הייתי דוגמא מספיק טובה כדי להיות אימא למישהו. ידעתי מיד שאהיה אימא מחורבנת. ומיד שיניתי את תפיסת עולמי לגבי אימא שלי. פתאום ראיתי את כל העבודה הקשה שהיא עשתה וכמה היא השקיעה בחינוך שלי וראיתי אותה בעיניים אחרות. אמרתי לעצמי שאם יתמזל מזלי ואהפוך להיות אימא ביום מן הימים אהיה אחת שתהיה מודל לחיקוי, אחת שילדיי יעריצו ויעריכו. וכדי להיות הבן אדם שרציתי להיות השתניתי.

שקעתי עם ראשי בלימודים, בספרים, בנגינה על פסנתר. שיפרתי את היחסים שלי עם אימא וניסיתי למצוא דרך לגרום לאבא לסלוח לי. התאמצתי יותר בניקיון ובהכנת אוכל. הפכתי את הכתיבה במחברת הסודות הקטנה שלי לכתיבה ביומן אודות חיינו בבונקר. החלטתי שיום אחד אהפוך לסופרת. יום אחד אוכל להעביר את קורות השורדים האחרונים לדורות הבאים שיבואו. ידעתי שיום אחד מה שאכתוב תהיה לו משמעות.

לקראת יום הולדתי השש עשרה אבא הודיע שאליאס מורטון וג'ורג' יצאו למשלחת כדי לחקור את מה שנשאר מן הציוויליזציה שעזבנו לפני יותר משנה וחצי.  הם רצו לחקור את השטחים לפני שנוכל לשוב בבטחה אל העולם האמיתי, או מה שנשאר ממנו. ידעתי שזו הייתה ההזדמנות שלי לחזור להרגיש את אור השמש על פניי, את הרוח מנשבת בשיערי, את הדשא מלטף את ידיי. ביקשתי מאבא רשות להצטרף אליהם אך הוא סירב בתוקף. הוא אמר שאסור לי לצאת למסעות מסוכנים שכאלה ועלי לחכות בסבלנות עם כל השאר עד שהם יחזרו כדי שנוכל לדעת שזה לא מסוכן לצאת מהבונקר. ידעתי שעליי לעשות משהו. המחשב על כך שאתקע בבונקר לעוד זמן בלתי מוגבל, עם האנשים שעלו אחד על השני על העצבים, בלי לדעת מה התרחש בחוץ שגעה אותי. ולכן התחלתי לרקום תוכנית בריחה במחברות שלי.

בהתרגשות רבה רקמתי את התוכנית שלי, שלב אחר שלב. כבר יכולתי להרגיש את הסוף. היום שבו אצא לחופשי.

*