11 וחצי חודשים אחורה, אני מקבל טלפון מאמא, תבוא הביתה המצב
לא טוב, אני נכנס הביתה, אמא לא נראית לעין, כאילו מתחבאת,
אבא במיטה, כאילו ממתין.
מישהו מוכן לספר לי מה קורה? אבא ברוגע מושלם, כאילו הוא חולה בשפעת.
"יש לי סרטן לבלב שלב שלוש, אין במצב הזה טיפולים, רק מספקים
איכות חיים."
מה? מה סרטן? מי אמר? מה זה אין טיפולים? אתה מתכוון לוותר
או אנחנו הולכים למלחמה?
מלחמה, אבא שלי בולגרי, עקשן כמו פרידה, בטח מלחמה, ואני
מאמין, לא ,אני יודע שהוא ינצח, 4 מלחמות, עסק עצמאי, אישה,
שני ילדים, אז מחלה תנצח אותו? הוא קשוח מדי.
אינטרנט, איך כותבים לבלב באנגלית? מה זה בכלל לבלב?!
Pancreas Cancer שלב 3, יש ארבעה שלבים, אחוזי שרידות,
20% על פני 5 שנים, מה!??
סוגי טיפולים בלי סוף, שום דבר לא אפקטיבי מספיק.
עוד בדיקות, אין גרורות, אין הפרשות מהגידול, יופי, הרופאה
ממש רוקדת בכסא, מיקום טיפה בעייתי, נעשה סידרת טיפולים,
אח"כ תהליך וויפל, מה!?
גוגל, Whipple Procedure, יש 5 אחוזי סיכוי למוות על שולחן
הניתוחים, סיבוכים כתוצאה מהניתוח, שלא נדע, לא משנה, קודם
ניפטר מהחולרע בלבלב, אח"כ נתמודד עם השאר.
חודש וחצי, יש סדרת טיפולים ראשונה, וכמו תמיד במדינתינו
הנאורה, התרופות לא בסל, לא נורא, נסתדר.
חודשיים של טיפולים, אבא ממשיך לתפקד כרגיל, עובד כאילו
כלום, אישפוזי יום של שעתיים שלוש, סוף שבוע ארוך בבית
להתאוששות וממשיכים הלאה.
חודשיים וחצי אחרי תחילת בטיפולים, MRI, הגידול לא מושפע
מהטיפול, גרורה ראשונה בכבד, קיבינימאט, הם עושים משהו
בטיפולים!??!
אבא מוכרז כלא נתיח, נעשה עוד סדרת טיפולים וננסה שוב, אמא
ממשיכה בנסיונות להוציא את הכסף לתרופות מחברת הביטוח, אבא
ממשיך ללכת לטיפולים, הפעם הם פוגעים בו בכל הכוח, הוא כבר
לא מסוגל לעבוד ונשאר בבית כל הזמן, מקבל כמות יותר גדולה של
כדורים נגד כאבים, המחלה המחורבנת לא מניחה לו לרגע.
חודש לתוך הטיפול השני, אבא מסרב ללכת לטיפול, אני צועק כמו
משוגע, הוא הולך, הרופאים מאבחנים צניחה ברמת ההמוגלובין,
דימום פנימי בקיבה, הטיפול השלישי בסדרה מופסק עד לטיפול
בבעיה.
שבועיים, הדימום טופל ונפסק, ערימה של מנות דם, המוגלובין
ברמות טובות, מארקרים בדם בצניחה (סימן טוב, אפילו אבא נהיה
אופטימי) ממשיכים בטיפולים.
שבועיים אחרי הסדרה השניה, MRI, הגידול בלבלב לא זז מילימטר,
מספר מרובה של גרורות בכבד.
חסימה בכיס המרה, צהבת חסימתית מופיעה, קרבות טלפונים משיגים
לאבא תור לטיפול במחלקת גסטרו, אבא נכנס לטיפול ויוצא בלי
שום תוצאות, הרופאים ממהרים לאיזה כינוס ומחליטים לא להתעקש
עם פתיחת החסימה.
אבא חוזר הביתה מיואש כמעט לגמרי.
10.4, יומולדת לאבא.
אמא, אחותי ואני קונים לו זכות יסוד במכבי קביליו יפו, אבא
מסתכל על התעודה, מבט בעיניים המושפלות שלו אומר לי שאבא
חושב שלא יזכה לראות את הקבוצה משחקת.
אני מבקש מאבא שיבוא איתי למשחק הראשון של הקבוצה בעוד חמישה
חודשים.
"אם זה תלוי בי, אני בא"
באותו הלילה אבא חווה נפילת כוח ומתקשה לעמוד, אמא בבוקר
שבורה לחתיכות.
בהתייעצות מהירה אנחנו מחליטים לקרוא לאחותי לשוב לארץ לאחר
שאבא ביקש לדבר איתה יום קודם.
12 שעות אח"כ היא כאן, 5 וחצי בבוקר ואבא מתעורר ברגע שאנו
מגיעים משדה התעופה, הפנים שלו מוארות ברגע שהוא רואה את
אחותי.
רבע לשמונה בבוקר, אני עוזר לאבא, הוא מביט בי ושואל בלי
לחשוב פעמיים "מי בעסק?!" "אני עכשיו הולך לשם אבא", משוגע
הבולגרי שלי.
בצהריים בהתייעצות עם אבא והרופאה שלו אנו מחליטים לאשפז את
אבא כדי שיחזקו אותו פיזית לקראת הטיפול החוזר שנקבע לו ליום
שלישי.
אבא מתעקש לקום בעצמו מהמיטה וללכת עד לכיסא של מד"א בעצמו.
בדרך לאמבולנס אבא מקבל הפסקה של שלושים שניות בשמש, אני
רואה אותו עוצם עיניים ומפנה את ראשו למעלה, פעם ראשונה מזה
חודשים שהוא מחוץ לבית ופעם אחרונה בשמש.
אבא מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ, הרופאים רואים את מה שאנחנו
לא ורומזים לנו על הבאות בכל הזדמנות, כבר באותו הערב אבא
חווה עוד נפילת כוח וכבר לא יכול לקום מהמיטה.
ארבע ימים לאישפוז, אבא מתקשר מעט, הרופאים ממליצים לנו
לוותר על הטיפול בחסימת כיס המרה, אמא שואלת את אבא אם הוא
רוצה לעבור את הטיפול, ברגע אחרון של הכרה אבא אומר לאמא
שאין לו כוח יותר ונמאס לו.
אנחנו מחליטים לכבד את החלטתו של אבא ולוותר על הטיפול.
יום חמישי, אנחנו עם אבא בבית החולים 24 שעות, אבא ישן כל
היום.
שישי, אחותי נשארת עם אבא בבית חולים יחד עם דודה שלי, טלפון
בשש בבוקר, אחותי בלחץ, אבא לא נושם טוב, עד שאנו מגיעים המצב
נרגע.
שבת, אני אמור להישאר עם אבא בלילה, בסביבות חמש בערב אמא
שולחת אותי הביתה לנוח, במשך שעתיים אני מצליח רק להתרחץ
ולהסתובב בבית כמו סהרורי, אני מנסה להירדם,
18:45, אמא מתקשרת, אבא לא נושם טוב, אני אומר לה ללחוץ על
כפתור המצוקה ולקרוא לרופא.
18:58, אני בבית החולים, טלפון מדודה שלי, "אתה בא?"
"אני כבר פה" "נו אז מהר", המעלית המחורבנת מסרבת להגיע.
18:59 אני רץ מהמעלית לחדר, נכנס לחדר "מה קרה? מה קרה?" אמא
מסמנת לי לבוא מהר אני מגיע למיטה, אבא נושם בפעם האחרונה.
חיים שהתחילו בבית קטן בפזרג`יק - בולגריה, נגמרים 60 שנים
ו9 ימים אח"כ במיטת בית חולים בתל אביב - ישראל.
19:30 אני במשרדים של איכילוב, פקידה דוחפת לי ליד רשיון
קבורה. מה רשיון קבורה!? מה אני אמור לעשות עם זה!?
הרופאה מציינת שמדובר גם ביום שבת וגם בערב חג, אבא שלי קדוש
פעמיים, אבא שלי!? קדוש!? נו, עד שמוכיחים את מה שהוא טוען
שנים, שהוא לא צריך לצום ביום כיפור כי אין לו חטאים, הוא לא
כאן כדי לעשות מזה חגיגה.
שלא לדבר על זה שהוא הצליח לעשות מה שרצה לעשות שנים, הוא
מבטל את ליל הסדר לכל המשפחה.
יום שני, בית עלמין ירקון, כולם מחבקים אותנו, מציעים לי מים
כל עשר שניות, הרב מגיע, צריך לזהות את הגופה, אני בפנים עם
אחותי, כן זה אבא, באקט אחרון אני מנסה להעיר אותו כמו
שעשיתי בגיל ארבע, מבט אחד אומר לי שזה לא יעבוד ואני מוותר.
מוציאים את אבא לרחבה, הרב קורא לי, דוחף לי איזה נייר ליד,
קדיש יתום, יתום, אני יתום?!?!, אני יתום.
אני קורא את הדף, בת דודה אומרת כמה מילים, מתחילים ללכת,
הרב שר כמעט בוכה כל הדרך. ארבעה חברים של אבא נושאים את
האלונקה.
הגענו לחלקה, מורידים את אבא לקבר, אנחנו לא יכולים להסתכל.
אנחנו מסתובבים, הם מכסים את אבא בחול, רגע , תנו לו קצת
אוויר, מה אתם ממהרים!??! הם מכסים את אבא שלי בחול ואני לא
יכול לעשות כלום.
שוב פעם הקדיש הזה, קיבינימאט הארמית הזאת, שוברת ת`שיניים.
שוב כולם מחבקים אותי, שוב פעם מים מכל הכיוונים, את אבא הם
הרגע הטביעו בחול אותנו מנסים להטביע במים מינרלים.
אנחנו בבית, אבא לא מחכה לנו כאן כמו תמיד, הוא לא יהיה כאן שוב.
ובפעם הראשונה מאז גיל שמונה אני רוצה ממנו חיבוק.
כינוי:
סמוקר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
