אז הנה, חלפה לה ההתרגשות הקלה מאז כתיבת הרשימה הראשונה ואני פה שוב לאחר שהדחף להמשיך ולשתף, להמשיך ולכתוב בוער באצבעות (סתם מטאפורה..זה לא באמת בוער פיזית, לכל האמהות הפולניות שכבר התקשרו למד"א ושלחו את השכן לבדוק מה קורה איתי..אני בסדר).
כמו ברגעים הראשונים לפני הכתיבה הראשונה גם הפעם הראש מוצף בהמון רעיונות על מה לכתוב ומצד שני ברגע שהאצבעות פוגשות את המקלדת, הוא מתרוקן מכל מה שתוכנן מלכתחילה והן כאילו משוטטות עליה מעצמן וכותבות אינטואיטיבית את מה שהן רוצות (אצבעות חצופות! מגיל קטן ידעתי שצריך ללמד אותן לקח...)
הפעם החלטתי לשתף קצת בדעה שלי לגבי עולם הילדים והתפיסה שלהם את ה"חריג" בחברתם. אני רוצה רק להדגיש ולומר שהדעה היא כמובן דעתי והשקפתי האישית בלבד, ולא איזו חוות פסיכולוגית מלומדת, כי אם היא הייתה כזו הייתי יושב היום באקדמיה ומרוויח המון דולרים ירוקים על פרסום חוות דעת שכזו..ולא מפיץ אותה ככה חינם לכל דורש בבלוג .
ילדים כמו שכולנו יודעים ומקווה שכולנו חושבים כך, זה הדבר הכי מקסים שיש, הכי מיוחד שיש והכי אמיתי שיש! וזה בא לידי ביטוי בכל האופנים האפשריים.
אני שומע לא מעט פעמים את האמירה "ילדים זה עם אכזר" במיוחד למי ששומע מהצד את התגובות והאמירות שלהם ביחס למי שנחשב בעיניהם כ"חריג".
האם חשבתם פעם על המשמעות של האמירה הזו?! למה אנחנו מכנים אותם "עם אכזר"?!
כי הם אומרים בדיוק מה שהם חושבים בלי סינון?
כי הם מביעים את דעתם בלי להתחשב במה נכון חברתית?
כי כשהם אוהבים, זו אהבה טוטאלית, וכשהם נרתעים אז הם "עם אכזר"?
והרי, אם נעצור לרגע, לשנייה, ונבדוק מה בדיוק הם אומרים, את מי הם מקבלים וממי הם סולדים, את מי הם אוהבים וממי הם נרתעים, מה לדעתכם נגלה?
הרי הילדים שלנו, של השכנים, של קרובי המשפחה, הילדים בגינה הציבורית מקבלים את הערכים של מה נכון או לא נכון, מה "יפה" או "מכוער", את מה "מקובל" או "חריג" מאיתנו המבוגרים, מהבית, מדרך החינוך, מהדרך שבה אנחנו המבוגרים מקבלים או לא מקבלים את השונה. כי הרי הילדים מטבעם מקבלים ואוהבים את כולם, השיפוט מתחיל להיווצר כשהסביבה מלמדת אותם לשפוט.
ילד שגדל בסביבה הטרוגנית או בסביבה שמורגלת לחבק ולקבל כל אחד לא יעלה על דעתו ללעוג לילד עם המשקפיים בגן, או לילד השמן, או לילד הנמוך כי הוא מקבל מהסביבה את הסובלנות שקיימת.
אז בפעם הבאה כשנזרוק לחלל האוויר בלי משים את המשפט "טוב, מה לעשות, ילדים זה עם אכזר" אני מציע, וזו הצעה אישית בלבד, שנסתכל שנייה אחת על עצמנו..כל אחד פנימה (גם אני לוקח על עצמי את אותה אחריות) ונשאל את עצמנו האם יש לכל אחד מאיתנו את התרומה הקטנטנה לחוסר הסובלנות של הילד..או אולי בחוסר העשייה או בחוסר החינוך לסובלנות תרמנו במשהו לכך שבפעם הבאה כשהילד שלנו יראה את הילדה ה"משקפופרית" יצביע עליה ויוציא לה לשון?
אני מתאר לעצמי שחלקכם או אולי אפילו רובכם לא יסכימו איתי מיד בהתחלה..וזה מבורך מכיוון שרק כך אלמד אולי על ההשקפה המוטעית שלי (ופה אני מודה, אין לי ילדים עדיין, כך שאני באמת פה חכם על גדולים)...וביחד עם זה לפני שיקפוץ ה"שדון" המתנגד הייתי מציע שנעצור שנייה ונחשוב על כך לעומק.
אני כותב את הדברים לאחר ניסיון חיים עשיר בלשון המעטה עם מבטים, תגובות ולפעמים אפילו יחס בוטה מצד ילדים, בעיקר בתור ילד בעצמי.
ובפעם הבאה כשהילד שלנו ילך איתנו ברחוב ויגיד לנו בשקט באוזן, או אולי בצעקה רמה "אבא, תראה את הגמד הזה", אולי לא נשתיק אותו במבוכה או בזעם ונמשיך הלאה כשהילד נשאר עם הרושם שבאמת זה משהו שלא מדברים עליו.
אולי..רק אולי נעצור לרגע ונסביר לו שנכון, הבחור הזה נמוך, שמן, משקפופר, קרח...(השלם את החסר, סמן בעיגול ושלח לציור השבועי לילד )
ובכ"ז זה לא אומר עליו כלום ולא נותן לנו את הזכות להצביע ולהכריז עליו ברבים כי כאדם הוא יכול להיות אדם מקסים/חכם/טוב-לב.... וניתן לילד את ההרגשה וההבנה שהסובלנות והקבלה לא צריכה להיות ע"פ קריטריונים חיצוניים בלבד..כי אז אולי נפספס את החבר הכי טוב בעולם.
וכמו שהיה אומר גוג`ו חלסטרה: "ותחשבו על זה".
אז אחרי שכתבתי את משנתי הנוקבת בנוגע לחינוך ילדים כשלי אין אפילו אחד (לפחות לא כאלה שאני יודע עליהם... ) אני מרגיש שאני יכול לכתוב על כל דבר..אפילו על בעיית הגרעין, ולא על הגרעין האיראני..הוא סתם חסר מלח וגם הטעם שלו לא משהו..אני מדבר על הגרעין השחור, הקלאסי של גרעיני עפולה, כזה שמפצחים בהנאה ביום שישי מול כוכב נולד בטלוויזיה או מול משחק כדורסל של מכבי....אבל על זה אכתוב אולי בפעם הבאה.
למרות שכבר נגמר החג, חג אורים שמח והמשך שנה מלאה באור אמיתי, פנימי וחיצוני ואל תשכחו: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
).
