פרק 5

יומיים אחר כך:

"את נראית מדהים!"

החמיאה ניקול למלודי כשיצאה מחוץ לתא השירותים בבית ספר לבושה בבגדי מעודדת.

"את חושבת?.."

מלודי הסתכלה על עצמה בראי והנידה את ראשה מצד לצד.

"האהא.."

ניקול עשתה עם ראשה תנועה חיובית.

"טוב יאללה בואי"

היא תפסה בידה ומשכה אותה למחוץ לשירותים.

"כלל ראשון אצל מעודדות, תמיד ללכת עם גב ישר"

ניקול שמה את ידה על הגב של מלודי וישרה אותה.

"ועם הרבה חוצפה, תסתכלי"

ניקול התחילה ללכת קדימה, מעיפה אנשים מדרכה הסתובבה לעבר מלודי וחייכה.

"זאת לא בעיה"

גיחכה מלודי והתחילה ללכת כמו ניקול, מעיפה אנשים מהדרך כשבטעות היא הפילה מישהו.

"וואי אני ממש מצטערת!"

היא עזרה לנער לקום.

ניקול הסתכלה עלייה מהצד והנידה את ראשה מצד לצד.

"ניקול"

טום יצא מהכיתה הסמוכה.

"תקשיבי בקשר לפרידה, נוכל להישאר ידידים?"

"כן, בטח. למה שתהיה בעיה?"

"לא יודע חשבתי שאולי...."

טום יישר את מבטו לכיוונה של מלודי ועצר באמצע.

"וואו.. מי זאת?"

שאל ושיחק בסיידליפ שלו.

"היא לא בשבילך.."

"כל הבחורות הן בשבילי"

"לא היא"

גיחכה ניקול.

"איך קוראים לה?"

"מלודי"

ניקול התקדמה לכיוונה של מלודי תפסה בידה וגררה אותה משם.

"מה הוא אמר עליי?"

שאלה מלודי בהתרגשות וניקול הסתכלה עלייה במבט מאיים.

"שיט, שכחתי שאני צריכה לא להתרגש ממנו"

"יופי, עכשיו תפנימי את זה"

_

סוף השיעור הראשון:

מלודי יצאה מן הכיתה, הולכת ללוקר שלה, היא פתחה אותו והכניסה את הציוד שלה פנימה כשטום נעמד לידה נשען על הלוקרים.

"מלודי, נכון?"

חייך חיוך מלא שיניים.

"כן"

חייכה מלודי לעברו וסגרה את הלוקר והתחילה ללכת כשטום הולך איתה.

"טום, נכון?"

"האחד והיחיד"

צחק טום והמשיך.

"אז את.. חדשה?"

"האהא.."

"מאיפה עברת?"

"ישראל"

חייכה וסידרה את החצאית שלה.

"פשש.. ישראל.. ולמה עברת?"

"ככה יצא"

"יש לך חבר?"

"היה.."

אמרה ונזכרה ברומן, היא השפילה את מבטה.

"מה קרה?.."

עצר טום והחזיק בפניה של מלודי.

"לא.. כלום.."

היא חייכה והמשיכה ללכת, כשטום הולך אחריה.

"אני צריכה ללכת לשיעור.."

אמרה מלודי במהירות ונעלמה בית התלמידים.

_

יום הלימודים נגמר, מלודי יצאה מן השער מתחילה ללכת לכיוון ביתה, לא מצליחה להפסיק לחשוב על טום.

'מה הולך איתי?! אני חייבת להפסיק לחשוב עליו!'

חשבה לעצמה בעצבנות כשפתאום שמעה קול מוכר קורא לה.

"מלודי!"

היא הסתובבה וראתה את ביל רץ לכיוונה.

"מה קורה?"

היא חייכה לעברו כשהוא הגיע עלייה והם המשיכו ללכת.

"הכל מצוין, ראיתי אותך מדברת היום עם אח שלי, חשבתי שאת לא אוהבת בחורים כאלה"

"אני לא.."

"אז?"

"הוא בא ודיבר איתי.. אני לא אעיף אותו"

צחקה מלודי, למרות שבתוך תוכה ידעה כמה היא רצתה את השיחה הזאת איתו.

"אוקיי.."

צחק ביל.

"את עושה היום בערב משהו?"

שאל לפתע.

"משהו כמו מה?"

"מחר לא לומדים.. חשבתי את רוצה אולי שנלך לבית קפה או משהו ביחד"

שאל ביל וחייך, מלודי הרימה את מבטה עליו מופתעת.

"בקטע של ידידים"

"כמובן שאני רוצה"

חייכה מלודי ונערצה ליד בית.

"למה עצרת?"

"פה אני גרה"

"הא.. אוקיי, אז אני אתקשר עלייך יותר מאוחר"

"אין בעיה, להתראות"

היא נכנסה לתוך ביתה, ושמעה את אמא שלה מדברת עם קול מוכר, היא הלכה לכיוון הסלון ולא האמינה למי שראתה יושב על הספה, התיק נפל מידה מרוב הלם...