פרק 20

כל התלמידים אשר ישבו בקפטריה היפנו את מבטם לעבר השולחן של מלודי, היא ישבה שם עם מבט מושפל, דמעות התחילו לרדת על לחייה.

"עכשיו את מרוצה?"

ניקול וקטרין הגיעו לשולחן שלה.

היא הרימה את מבטה והסתכלה עליהן במבט אומלל.

"את לא סיפרת לו, אנחנו סיפרנו. זה מגיע לך כי את בוגדת מגעילה"

"אתן פשוט דוחות!"

נטלי צרחה עליהן וקמה מן הכיסא.

"דוחות?! היא יכלה לספר לו בעצמו. אך לא, היא לא עשתה את זה! זה מגיע לה!"

"כמה מגעילות אתן יכולות להיות?! חשבתי אולי יש לכן טיפת לב, אבל כנראה שאין לכן!"

"נטלי, עזבי"

מלודי נעמדה לידה.

"זה מגיע לי, הכל מגיע לי"

היא ניגבה את הדמעות שהתחילו להציף את עיניה.

"לא הייתי צריכה להיכנס לזה מהתחלה"

היא לקחה את הדברים שלה ויצאה מן הקפטריה, אחרי כמה דקות נטלי יצאה גם ואחריה ביל.

_

"איפה היא לעזאזל?!"

קראה נטלי בזמן שהיא וביל חיפשו את מלודי ברחבי בית הספר.

"הנה היא"

אמר ביל והצביע לכיוונה. היא ישבה שם, על הדשא, קוברת את ראשה בין ידיה.

"מלודי"

נטלי ליטפה את גבה באיטיות ועזרה לה לקום.

"ביל, אני מצטערת"

"את לא צריכה להתנצל בפני, אני לא כועס עלייך, רק כואב לי שאח שלי נפגע ככה"

"אתה לא מבין כמה אני שונאת את עצמי על זה, בהתחלה לא רציתי להיכנס לזה, אבל ניקול, קטרין ומיקה היו החברות היחידות שלי, והן רצו שאני אעזור להן אז הסכמתי, לא חשבתי שזה יגיע לזה שאני התאהב בו"

היא השפילה את מבטה בעצב.

"אני שונא אותן, תמיד שנאתי, הן כל כך חסרות התחשבות"

אמר ביל בעצבים.

"אני אלך לחפש את טום"

אמר והתרחק משם, הוא הוציא את הפלאפון שלו וחייג את המספר של טום, אך הוא ניתק לו. הוא התקשר עוד כמה פעמים עד שהוא ענה.

"מה ביל?"

"איפה אתה?"

"בקצה הרחוק של בית הספר"

"אני בא לשם, אל תזוז"

ביל ניתק והתחיל לרוץ במהירות לכיוונו של טום, לבסוף הוא הגיע ומצא אותו יושב כשהוא נשען על הגדר של בית הספר. הוא התקדם לעברו והתיישב לידו, שותק.

"בשביל זה באת לפה? בשביל לשתוק?"

טום שבר את השתיקה והביט בביל.

"טום, אני דיברתי עם מלודי"

"זה לא מעניין אותי"

הוא הסיר את מבטו מביל.

"לא אכפת לי, היא אמרה שזה ממש לא היה אמור לצאת ככה, והיא רצתה לספר לך, היא אוהבת אותך טום"

"הא כן?! אז למה אם היא אוהבת אותי היא פגעה בי ככה?!"

קרא טום בכעס.

"לחצו עלייה טום, אתה לא יודע כמה פעמים היא רצתה להפסיק עם זה!"

"שנייה, אתה ידעת על זה כל הזמן?"

"מה פתאום"

"אז מאיפה אתה יודע?"

"היא אמרה לי"

"ואתה מאמין לה?"

"למה לא?"

"היא אמרה לי בפנים שהיא אוהבת אותי ושיקרה לי, אז מאיפה אתה מאמין לה עכשיו בדיוק?!"

"טום, היא באמת אוהבת אותך!"

"בולשיט!"

צעק טום והעיף בכעס אבן שהייתה לידו ונעמד במהירות.

"אני לא מאמין שהתאהבתי בה ככה! פשוט לא מאמין!"

הוא זרק את עצמו על הגדר והתחיל לבעוט בה בכעס, ביל נעמד והרחיק אותו מן הגדר.

"טום! תירגע כבר!"

ביל נתן לו סטירה חזקה שיירגע.

"אני אוהב אותה ביל! אני אוהב אותה!"

הדמעות של טום התחילו לצאת החוצה, הוא שם את ידיו על פניו שביל לא יראה.

"טום, מותר לך לבכות, אתה לא צריך להסתיר את זה, ובמיוחד לא ממני"

ביל העיף את ידיו של טום מפניו.

"מלודי אוהבת אותך גם"

"היא לא"

"היא כן"

"היא לא!"

"מאיפה לך?!"

"אם היא הייתה אוהבת אותי, היא לא הייתה פוגעת בי ככה, לא פוגעים במי שאוהבים!"

"טום, אל תעשה את עצמך צדיק עכשיו! אתה יצאת עם שלושה בנות שהיו מטורפות עלייך באותו הזמן, ומה אתה חושב?! שלא פגעת בהן?!"

ביל העיף את זה כמו פצצה על טום שעמד שם בהלם.

"אני יודע שפגעתי בהן, אבל.. אף פעם לא נפגעתי בבחורה"

"אז עכשיו כן, לפחות עכשיו תלמד"

"למדתי את זה גם קודם, כשהתאהבתי במלודי, הבנתי שלא פוגעים באנשים שאוהבים, היא הבת הראשונה שהתאהבתי בה באמת"

"אני יודע את זה טום"

טום וביל שתקו, הם עמדו אחד מול השני, מביטים זה בזה ושותקים, לפתע טום התקדם לכיוון ביל וחיבק אותו, ביל חיבק אותו בחזרה למרות שהיה מופתע, טום התרחק ממנו באיטיות.

"אל תספר לאף אחד שראית אותי בוכה, או שחיבקתי אותך, ברור?"

"כן, תירגע. בוא נלך הביתה"

הם הרימו את התיקים שלהם מהרצפה ויצאו מהבית ספר.