פרק 20

כל התלמידים אשר ישבו בקפטריה היפנו את מבטם לעבר השולחן של מלודי, היא ישבה שם עם מבט מושפל, דמעות התחילו לרדת על לחייה.

"עכשיו את מרוצה?"

ניקול וקטרין הגיעו לשולחן שלה.

היא הרימה את מבטה והסתכלה עליהן במבט אומלל.

"את לא סיפרת לו, אנחנו סיפרנו. זה מגיע לך כי את בוגדת מגעילה"

"אתן פשוט דוחות!"

נטלי צרחה עליהן וקמה מן הכיסא.

"דוחות?! היא יכלה לספר לו בעצמו. אך לא, היא לא עשתה את זה! זה מגיע לה!"

"כמה מגעילות אתן יכולות להיות?! חשבתי אולי יש לכן טיפת לב, אבל כנראה שאין לכן!"

"נטלי, עזבי"

מלודי נעמדה לידה.

"זה מגיע לי, הכל מגיע לי"

היא ניגבה את הדמעות שהתחילו להציף את עיניה.

"לא הייתי צריכה להיכנס לזה מהתחלה"

היא לקחה את הדברים שלה ויצאה מן הקפטריה, אחרי כמה דקות נטלי יצאה גם ואחריה ביל.

_

"איפה היא לעזאזל?!"

קראה נטלי בזמן שהיא וביל חיפשו את מלודי ברחבי בית הספר.

"הנה היא"

אמר ביל והצביע לכיוונה. היא ישבה שם, על הדשא, קוברת את ראשה בין ידיה.

"מלודי"

נטלי ליטפה את גבה באיטיות ועזרה לה לקום.

"ביל, אני מצטערת"

"את לא צריכה להתנצל בפני, אני לא כועס עלייך, רק כואב לי שאח שלי נפגע ככה"

"אתה לא מבין כמה אני שונאת את עצמי על זה, בהתחלה לא רציתי להיכנס לזה, אבל ניקול, קטרין ומיקה היו החברות היחידות שלי, והן רצו שאני אעזור להן אז הסכמתי, לא חשבתי שזה יגיע לזה שאני התאהב בו"

היא השפילה את מבטה בעצב.

"אני שונא אותן, תמיד שנאתי, הן כל כך חסרות התחשבות"

אמר ביל בעצבים.

"אני אלך לחפש את טום"

אמר והתרחק משם, הוא הוציא את הפלאפון שלו וחייג את המספר של טום, אך הוא ניתק לו. הוא התקשר עוד כמה פעמים עד שהוא ענה.

"מה ביל?"

"איפה אתה?"

"בקצה הרחוק של בית הספר"

"אני בא לשם, אל תזוז"

ביל ניתק והתחיל לרוץ במהירות לכיוונו של טום, לבסוף הוא הגיע ומצא אותו יושב כשהוא נשען על הגדר של בית הספר. הוא התקדם לעברו והתיישב לידו, שותק.

"בשביל זה באת לפה? בשביל לשתוק?"

טום שבר את השתיקה והביט בביל.

"טום, אני דיברתי עם מלודי"

"זה לא מעניין אותי"

הוא הסיר את מבטו מביל.

"לא אכפת לי, היא אמרה שזה ממש לא היה אמור לצאת ככה, והיא רצתה לספר לך, היא אוהבת אותך טום"

"הא כן?! אז למה אם היא אוהבת אותי היא פגעה בי ככה?!"

קרא טום בכעס.

"לחצו עלייה טום, אתה לא יודע כמה פעמים היא רצתה להפסיק עם זה!"

"שנייה, אתה ידעת על זה כל הזמן?"

"מה פתאום"

"אז מאיפה אתה יודע?"

"היא אמרה לי"

"ואתה מאמין לה?"

"למה לא?"

"היא אמרה לי בפנים שהיא אוהבת אותי ושיקרה לי, אז מאיפה אתה מאמין לה עכשיו בדיוק?!"

"טום, היא באמת אוהבת אותך!"

"בולשיט!"

צעק טום והעיף בכעס אבן שהייתה לידו ונעמד במהירות.

"אני לא מאמין שהתאהבתי בה ככה! פשוט לא מאמין!"

הוא זרק את עצמו על הגדר והתחיל לבעוט בה בכעס, ביל נעמד והרחיק אותו מן הגדר.

"טום! תירגע כבר!"

ביל נתן לו סטירה חזקה שיירגע.

"אני אוהב אותה ביל! אני אוהב אותה!"

הדמעות של טום התחילו לצאת החוצה, הוא שם את ידיו על פניו שביל לא יראה.

"טום, מותר לך לבכות, אתה לא צריך להסתיר את זה, ובמיוחד לא ממני"

ביל העיף את ידיו של טום מפניו.

"מלודי אוהבת אותך גם"

"היא לא"

"היא כן"

"היא לא!"

"מאיפה לך?!"

"אם היא הייתה אוהבת אותי, היא לא הייתה פוגעת בי ככה, לא פוגעים במי שאוהבים!"

"טום, אל תעשה את עצמך צדיק עכשיו! אתה יצאת עם שלושה בנות שהיו מטורפות עלייך באותו הזמן, ומה אתה חושב?! שלא פגעת בהן?!"

ביל העיף את זה כמו פצצה על טום שעמד שם בהלם.

"אני יודע שפגעתי בהן, אבל.. אף פעם לא נפגעתי בבחורה"

"אז עכשיו כן, לפחות עכשיו תלמד"

"למדתי את זה גם קודם, כשהתאהבתי במלודי, הבנתי שלא פוגעים באנשים שאוהבים, היא הבת הראשונה שהתאהבתי בה באמת"

"אני יודע את זה טום"

טום וביל שתקו, הם עמדו אחד מול השני, מביטים זה בזה ושותקים, לפתע טום התקדם לכיוון ביל וחיבק אותו, ביל חיבק אותו בחזרה למרות שהיה מופתע, טום התרחק ממנו באיטיות.

"אל תספר לאף אחד שראית אותי בוכה, או שחיבקתי אותך, ברור?"

"כן, תירגע. בוא נלך הביתה"

הם הרימו את התיקים שלהם מהרצפה ויצאו מהבית ספר.

נממ.. בזמן האחרון התגובות ממש ירדו \:

ואנחנו אוהבות שמגיבים לנו ואומרים מה חושבים על הפרק, כדי שנוכל לדעת במה לשפר [:

תגיבו 33>

פרק 19

"א..אני.. אני.."

מלודי התחילה לגמגם ולהילחץ.

"מה קרה?"

טום הרים את מבטה אליו.

"א..אני.. אני אוהבת אותך"

היא חייכה חיוך מפגר וחיבקה אותו.

"גם אני אותך, אבל זה מה שרצית להגיד לי?"

"ה..הא.. כן"

"מצחיקה אחת"

הוא רכן ונשק לה.

"נדבר אחר כך"

היא חייכה לעברו והסתלקה משם במהירות, מרגישה מפגרת.

"נו מה קרה?"

שאלה אותה נטלי כשהיא הגיעה אליה.

"הא.."

"אמרת לו?"

"לא העזתי"

"יופי, גם לא היית צריכה להגיד לו, עכשיו בואי לפני שנאחר לשיעור"

היא תפסה בידה וגררה אותה אחריה לכיתה.

_

"מלודי הייתה ממש מוזרה היום"

טום וביל ישבו על ספסל בחצר בית הספר.

"תגדיר מוזרה"

"היא אמרה לי שהיא צריכה להגיד לי משהו חשוב ולקחה אותי הצידה, והתחילה לגמגם ונעשתה אדומה מרוב לחץ, ובסוף היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי"

"מה מוזר בזה?"

"שהיא לקחה אותי הצידה בשביל זה, וגם נעשתה כל כך לחוצה"

"אני לא מבין"

"אתה חושב שקרה משהו?"

שאל טום בלחץ.

"מה כבר יכול לקרות?"

"אין לי מושג"

השפיל טום את מבטו, מנסה לחשוב מה כבר היה יכול לקרות לה.

"טוומייי!"

הם שמעו צעקה מרחוק והרימו את ראשם, ניקול התקדמה לעברם בחיוך ענקי.

"מה קורה?"

היא חיבקה את שניהם ונתנה להם נשיקה על הלחי.

"סבבה, את?"

"מצוין! ביל מזל טוב!"

"על מה?"

"שמעתי שיש לך חברה חדשה"

חייכה ניקול.

"הא כן, תודה"

הוא חייך לעברה בחזרה.

"מי זאת?"

"נטלי"

"נטלי? החברה של מלודי?"

ניקול הרימה את גבותיה בפליאה.

"כן, למה את מופתעת?"

הא לא סתם"

היא הפנתה את מבאה לכיוון טום.

"מלודי סיפרה לך כבר?"

טום הרים את מבטו והסתכל עלייה בשאלה.

"סיפרה מה?"

"אז היא לא סיפרה.."

"מה היא הייתה צריכה לספר לי?"

"לא, סתם. היא בטח תספר לך אחר כך"

"זה משהו חשוב?"

"אני לא יודעת"

משכה ניקול בכתפייה מנסה להתחמק משאלותיו של טום.

"אם את יודעת מה היא צריכה לספר לי, אז את גם יודעת אם זה חשוב או לא, לא?"

טום לא הרפה ממנה.

"אם היא עדיין לא סיפרה לך כנראה שזה לא כזה חשוב, טוב אני חייבת ללכת, נדבר כבר!"

ניקול הלכה משם במהירות.

"מוזר.."

"מאוד!"

"יאללה בוא לאכול"

טום וביל קמו מן הספסל והתקדמו לכיוון הקפטריה, הם נכנסו פנימה והתיישבו בשולחן עם מלודי, נטלי וחברים שלהם.

"תקשיבי, מה היית צריכה להגיד לי בהפסקה?"

פנה טום למלודי.

"לא, סתם. זה לא היה משהו חשוב"

התחמקה מלודי ופתאום נשמעו רעשים ברמקול הבית הספר, וקולה של קטרין נשמע.

"שלום תלמידים יקרים"

היא התחילה לדבר כאילו היא הולכת להגיד משהו חשוב.

"אנחנו בטוחות שכולכם מכירים את טום קאוליץ, ואת החברה שלו מלודי"

ברגע שמלודי שמעה את זה היא התחילה להילחץ, נטלי תפסה בידה מתחת לשולחן והרגיעה אותה.

"טום קאוליץ, הנער הכי מקובל בבית ספר, שאפילו יצא עם שלושה בנות באותו הזמן, ואף אחת מהן לא גילתה את זה, עד שהוא נפרד משלושתן"

היא כחכחה בגרונה והמשיכה.

"אבל חשבנו לעצמנו, עם טום באמת יודע הכל על מלודי"

מלודי נשכה את שפתיה ורצתה שהאדמה פשוט תבלה אותה.

"כשהיא הגיעה לפה, אף אחד לא שם עלייה. כשהיא הגיעה לפה וגילתה את מה שטום עושה, היא שנאה אותו מאוד והבטיחה לעצמה שהיא בחיים לא תהיה עם בן כזה"

טום סובב את מבטו למלודי והרים את גבותיו בשאלה.

"אבל אני ניקול ומיקה, הבנות שטום יצא עם שלושתן ביחד, הראשונות שהתחברנו עלייה, כי אנחנו נחמדות, מדהימות, מקסימות...."

היא רצתה להמשיך להחמיא לעצמן אך כששמע את קריאות הבוז הפסיקה.

"וכשביקשנו ממנה עזרה בלנקום בטום קאוליץ, היא הסכימה, ואפילו שמחה, היא גרמה לו להתאהב בה נואשות ואמורה לשבור לו את הלב, אך עכשיו, אחרי שעזרנו לה להיות מקובלת, הדוחה הזאת החליטה שהיא לא עוזרת לנו יותר, אז טום, מלודי לא באמת אוהבת אותך, הכל היה חלק מנקמה, שתאמת? הכל מגיע לך"

קטרין כיבתה את המיקרופון וחייכה לעצמה חיוך מנצח.

טום הביט במלודי במבט קר, כועס, מאיים. הוא לא האמין שהיא עשתה לו את זה, היא הבת הראשונה שהוא התאהב בה, הוא לא האמין שכל מה שהיא גרמה לו להרגיש היה חלק מנקמה.

"טום.."

מלודי אמרה בשקט.

טום לא ענה, הוא קם בכעס מן הכיסא ויצא מהקפטריה.

פרק 18

טום בא להגיד משהו אבל מלודי שמה את ידה על פיו במהירות וגררה אותו משם לתוך החדר שלה.

"למה?!"

"ככה! אתה לא תמיד חייב להפריע באמצע!"

היא התיישבה על כיסא המחשב.

_

ביל ונטלי התנתקו, הסתכלו אחד על השנייה, נטלי המשיכה ללטף אותו ברכות, היא קירבה את שפתיה לאוזנו ולחשה לו.

"אני אוהבת אותך"

"גם אני אוהב אותך"

הוא לחש לה בחזרה וליטף את פניה בעדינות.

_

למחרת בבוקר:

מלודי התעוררה לפני כולם, היא הסתכלה הצידה וראתה לצידה את טום שרק בוקסר על גופו והראסטות שלו מפוזרות לכל מקום, ובמיטה מולם ישנו נטלי וביל.

היא הסתכלה לכיוון השעון וקפצה מן המיטה במהירות.

"תקומו! השעון לא צלצל! אנחנו נאחר!"

היא צעקה ברחבי החדר ונכנסה למקלחת.

"מה?! פאק!!"

נטלי קמה גם היא במהירות והלכה לארון שלה, מחפשת בגדים ללבוש. רק טום וביל קמו באיטיות ולא הבינו על מה כל המומה.

"אז נאחר.. מה כבר קרה?"

אמר טום בעייפות.

"אתם יכולים לקום להתארגן כבר?!"

מלודי יצאה מן המקלחת לבושה, ומאופרת טיפה, היא לקחה את מברשת שיער שלה וסירקה את שערותיה הבלונדיניות בזמן שנטלי נכנסה למקלחת.

מלודי לקחה שתי כריות והעיפה על טום וביל.

"הופה! מה קרה?!"

"תתארגנו כבר! אנחנו נאחר!"

"אז נאחר, מה כבר יקרה?"

"טוםםם!!"

צעקה מלודי וטום קפץ מהמיטה בבהלה.

"אוקייאוקיי! תרגעי! קום ביל"

שני הבנים קמו מן המיטה והתחילו להתארגן גם הם לבית ספר.

_

"טום וביל! אתם מוכנים בבקשה לרדת לפה כבר?!"

צעקה מלודי מדלת הכניסה.

"אנחנו באים!"

צעק לה טום בחזרה ויכלו לשמוע את הצעדים שלהם במדרגות.

"תודה רבה באמת"

"ככה אומרים לנו בוקר טוב?"

טום התקרב לעברה של מלודי ורכן אליה, מקרב את שפתיו לשלה.

"הולכים"

מלודי הפנתה את גופה לכיוון הדלת מה שגרם לטום לאבד טיפה את שיווי המשקל וליפול על הרצפה, הבנות פתחו את הדלת ויצאו וביל עזר לטום לקום מן הרצפה בזמן שהוא צוחק.

"הבנות האלה.."

אמר טום בשקט והם יצאו אחריהן.

"פאק"

אמרה מלודי לנטלי בשקט.

"מה קרה?"

"היום אני אמורה לספר לטום"

"ומתי את הולכת לעשות את זה?"

"אין לי מושג"

הבנות המשיכו לדבר בניהן בנתיים שטום וביל הלכו אחריהן מתפקעים מצחוק עד לשער בית הספר.

"אז.. נראה אתכן.. מאוחר יותר?"

"כן, בטח"

הם התחבקו והבנות התחילו להתקדם לכיוון הכיתה שלהן כשבדרך ניקול, קטרין ומיקה עצרו אותן.

"סיפרת לו?"

"עוד לא"

"אז כדי לך למהר, לפני שאנחנו נספר"

"אולי תירגעו?! תפסיקו לאיים עלייה כבר!"

נטלי התערבה בשיחה.

"מי את חושבת שאת שתגידי לנו מה לעשות?!"

"אתן כל כך קנאיות, זה דוחה"

"קנאיות?"

מיקה הסתכלה עלייה במבט מזלזל.

"כן, קנאיות. אתן לא יכולות לסבול את זה שטום מאוהב במלודי, ולא בכן"

"ט'חח, אם אנחנו לא היינו מציאות לה את הרעיון, היא החיים לא הייתה איתו, ועכשיו, היא החליטה להפסיק הכל באמצע"

"נכון, כי היא התאהבה בו, היא לא רוצה לפגוע בו!"

"חבל מאוד, עכשיו מלודי, יש לך עד ארוחת הצהריים לספר לו, אם לא, אנחנו כבר נספר, ולא בדרך נעימה"

איימה עלייה קטרין והשלושה הלכו משם.

"זונות"

קיללה נטלי.

"אני לא מאמינה שהסתבכתי בזה בכלל! אני חייבת להגיד לו לפניהן"

אמרה מלודי בלחץ והתחילה ללכת לחפש את טום.

"את לא חייבת כלום!"

נטלי תפסה בידה ועצרה ואתה.

"את לא מבינה שאם אני לא אספר לו הן יספרו, ואז יהיה הרבה יותר נורא"

היא השתחררה מאחיזתה והתחילה ללכת ברחבי בית הספר, מחפשת את טום, לבסוף היא מצאה אותו יושב על הדשא עם חברים שלו, היא התקדמה לעברם באיטיות, חושבת איך לנסח את זה בצורה הכי טובה שהיא יכולה.

"טום?"

היא אמרה בשקט והוא סובב את מבטו אחורה ונעמד במהירות.

"היי.."

הוא חייך לעברה וליטף את פניה.

"אנחנו יכולים לדבר?"

"כן, בטח"

הם הלכו הצידה.

"קרה משהו?"

"אני צריכה לספר לך משהו"

מלודי נשכה את שפתיה והשפילה את מבטה, נושמת עמוק.

"מה קרה?"