לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

It is the province of knowledge to speak, and the privilege of wisdom to listen


מסעו של עורב מעורער בנפשו בדרכו אל השקט המיוחל.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

2/2009

My Reflection


I find myself today in a bit of an awkward situation. I'm going out tonight to celebrate a familiar's birth date in a Middle Eastern tradition called "Mangal", which of course imply that I would have to actually, god forbid, socialize! But rather than the usual sense of "here we go again" I find myself wondering about my current state, and the surprising bit is that I'm still sad


To hell with my social code, to hell with my misery, to hell with it all!


As my thoughts grow ever more exaggerating I find myself in a white chamber. There is no floor, no ceiling, and as far as I can see – no walls either. I'm suspended in midair… My meditation never got me this far. I float around, when suddenly I feel the presence of another being near me. I turn around only to find a mirror, a simple wooden-framed mirror floating next to me.


Is this still the reality or am I dreaming again?


I try to reach out and touch it. No… I can't reach it. Looking at my reflection I find my body language rather ridiculous. Here I am, suspended in mid-air, arms pointed forward like little missiles trying to reach… Wait, is that really a mirror?


"Look at you! You pathetic little being! You're a disgrace! You have all the qualities of a successful person, and yet you still choose to dwell in your own tears?"


It wasn't my reflection talking, though it did look at me, arms crossed and pressing against his chest, smirking. That voice is very familiar… I know I should recognize this voice…

Am I really that muscular? Why am I wearing a leather coat?

Looking at my own arms I see the sleeves of my red T-Shirt. Clearly not leather. And there is no way that those muscles are my own, my arms are too slim.


"No ambition whatsoever. Just like your mother."


I knew I recognized this voice. "Hello Father. What businesses have you in my reflections?"

I see his tall figure striding, stopping near my reflection-self and putting his hands on my reflection's shoulder.


"You know you should be him. You know you can be that man. I have not tolerated the pain of raising a son just to be punished with another copy of your mother. One is more than enough. Why can't you be like me? Be strong! Stop caring! I can hook you up with my secretary, you know. She is about your age, it is about time for you to be a grown man, don't you think?"


"Why must everything I do be a failure to you father? You taught me how dangerous the world outside is. How every person would be so happy to stab you in the back? I should know, I've seen you doing it many times, sometimes even to me! And what you expect me to do? I'm afraid of you! I'm afraid of everyone!"


"That's your problem, not mine. I have a dream to retire at the age of 48, that's why I persuaded your mother to have you so early in our marriage. I wanted to give my company to you, so I can live my life in peace. But no, you suddenly decide you don’t want this responsibility? Well guess what? I will fulfill my dream! You have no choice but to obey me! I am your father and this is the only reason I created you! You Will Be Successful Like Me!"


I'm awake again. Great, now I can't even have peace in my own mind…


Why must past arguments hunt me even when I'm asleep?


I think I know why I am still so sad...

Why must he always remind me how wrong I am in his eyes?


DrM

נכתב על ידי DrM , 13/2/2009 20:15   בקטגוריות פסימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מעשה בשלושה אחים


היה היו פעם שלושה אחים; כל אחד בעל התכונות המאפיינות אותו, כל אחד בעל אופי שונה בתכלית.

האחד היה סוגד שטן - מאמין שהעולם הגיע אל קיצו כבר מזמן, ושאלוהים מת. הוא האמין בכאוס ואהב לשרוף אנשים מבפנים. הוא ידע לתמרן אותם וצחק להם בפרצוף כשהם החליקו ונפלו. הוא היה האדם המאושר ביותר בעולם.
השני היה מדופרס - מאמין שכל העולם פועל כנגדו, ופחד פחד מוות מסוגד השטן
. הוא היה מכונס בתוך עצמו, משתדל שלא לחשוף עצמו מדיי לאור השמש - מה שבין היתר הפך את עורו ללבן כסיד. הוא היה עצוב ובודד, אבל הוא היה בטוח בעצמו שכן הוא לא לקח סיכונים מעולם - ולא התכוון גם לקחת.
השלישי היה טיפוס חולמני - הוא האמין שבשלב מסויים יהיה בסדר, שמותר לחלום חלומות כי כשיגיע הזמן - הם יתגשמו. הוא היה שרוי באשליות ועל כן היה יחסית מנותק מהמציאות. הוא חי בעולם משל עצמו, ועל אף שמדי פעם היה יוצר קשר עם אנשים - הוא עשה זאת יותר מתוך הכרח ולא מתוך רצון - רוב הפעמים היו מוצאים אותו מדבר עם עצמו, מחייך בלי סיבה או שקוע בהרהורים לא מובנים כשהבעות פניו משתנות ללא הרף.

יום אחד החליט הסוגד לטמון פח לחולמני. החל וסיפר לו על עולם שבו יש אנשים נחמדים, עולם בו הוא יוכל להשיג את משאת נפשו בלא כל מאמץ ניכר - לא עבר זמן רב, ושקע החולמני בהרהוריו - הוא כבר היה בעולם הפנטסטי הזה וכבר לא שמע דברי הסוגד. תוך גיחוך ומבלי שיפסיק לדבר בשבח אותו עולם, שלח ידו אל כיסו של החולמני ושלף את ארנקו. כשארנקו בידו, החל לצחוק צחוק פרוע וקולני - ועל אף זאת החולמני לא הקיץ. הלך והחל לבזבז את כספו על מותרות מיותרות.

שמע זאת המדופרס ותוך התעלמות מוחלטת לחלוטין מקוד המוסר שלו - הלך וניער את החולמני.
"
תראה מה קרה לך! הסוגד גנב את כספך!" אמר לו.
הקיץ החולמני ואמר "בחייך, אתה אמור להיות זה שמטיף שכסף זה דבר שאמור להחזיק אותך בחיים ותו לא."
"כן, אבל מעולם לא אמרתי שלזרוק את הכסף, ועוד על דברים מיותרים שכאלה, זה דבר נכון. נהפוך הוא! מי יודע לשם מה תזדקק לו בעתיד? כסף בסופו של דבר אמור להיות מה שמאפשר לך להמשיך לנשום בחופשיות, לא להגשים חלומות מטופשים!"


החולמני כבר החל לפתוח את פיו כדי לענות, אך בו ברגע הופיע הסוגד, לבוש מעיל עור, על ראשו משקפי שמש חדשים ועל ידו שעון חדש ויקר למראה. משהבחין בשניים, קרב עליהם וצחק:
"אין כמו לעשות קופה על אנשים טיפשים! זה מה שעושה לי את היום" אמר.
המדופרס השפיל את פניו. הוא כבר חווה בעבר דברים דומים, ומהחשש שהשלכות דומות יחזרו גם הפעם השתדל ועשה את עצמו מיותר למראה ככל האפשר.
"תגיד לי, פושע שכמוך, אלו החיים שלך? לגנוב לאנשים כמוני כסף ולבזבז אותו בצורה שכזאת? מי אתה חושב שאתה?" אמר החולמני ושלח אגרוף אל עבר בטנו של הסוגד. הוא באמת האמין שהוא יכל לו.
הסוגד תפס את ידו, גרר אותו לארץ ובעט בראשו. ועוד בעיטה. ועוד בעיטה.
משסיים לבעוט, הסב את מבטו אל עבר המדופרס.
"רוצה להצטרף לחבר שלך?" שאל אותו.
המדופרס היה משותק מרוב פחד ולא ענה.
"תענה לי! גם אתה רוצה להרגיז אותי? כן או לא? אם לא תענה אני אניח שתשובתך חיובית!"
המדופרס רעד בכל גופו, ותוך מאמץ ניכר הצליח לפלוט צליל שנשמע כמו "או".
"סליחה? מה אמרת? לא שמעתי אותך. דבר בקול!"
המדופרס כבר התייפח. "לא. לא. לא. עזוב אותי. בבקשה" אמר בשקט.
הסוגד צחק והלך לדרכו.


משהלך הרים המדופרס את ראשו, עיניו אדומות מבכי והביט בחולמני חסר ההכרה. הוא שכב על הארץ, ידיו זזות בתנועות קצרות ומהירות וחייך.
"שוב הוא חולם חלומות. שוב הוא מאמין שכלום לא קרה. שוב הוא מסרב להכיר בעובדה שהעולם הזה מסריח... מה אני אעשה איתו" אמר לעצמו המדופרס.


תוצאות הבדיקה חזרו. Dissociative Identity Disorder או DID בקיצור.
עכשיו תארו לכם את אותו התרחיש, כשכל המשתתפים בו הם אותו אדם.


אני.


DrM
נכתב על ידי DrM , 1/2/2009 13:59   בקטגוריות סיפרותי, פסימי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  DrM

בן: 34




הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDrM אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על DrM ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)