בא מן השתיקה

הרבה זמן שלא הרגשתי כאב.

את הכאב הזה.

אותו כאב ספציפי שפעם היה חוזר וחוזר.

שתמיד הכאיב רק יותר.

הרבה זמן.

ואני כל כך מודה לאלוהים על זה.

עכשיו הכאב הזה התחלף לו במין תחושה של אכזבה.

אכזבה כל כך חזקה.

לדעת שאת נלחמת על משו כבר כל כך הרבה זמן ואין תוצאות.

זה מתסכל.ומאכזב.

וכמה שאני מנסה כלום לא משתפר.

הראש הדפוק שלי לא נותן לי.

אני רוצה להצליח.אני רוצה.באמת שכן.

אז למה לעזאזל אני לא מצליחה?!

"אם תרצו אין זו אגדה"

אז למה אני לא מצליחה?!

אני רוצה את זה כל כך.

בחיי.

כל לילה וכל יום אני חולמת על זה.

אני חושבת על זה רוב הזמן.

וזה לא קורה.

אני לא מצליחה.

פשוט לא מצליחה!

כאילו אני לא שולטת על עצמי.

אני חיה בתוכי ללא יכולת שליטה.

הגוף שלי השתלט עלי.

הבטן שלי השתלטה עלי.על המוח שלי.

על נשמתי.

ואני נשארתי מין נשמה שמרחפת לה בתוך גוף שלא שלה.

במקום זר.

חשוך ומגעיל.

ואני לא רוצה ליהיות שם.בתוכו.

אני לא רוצה ליהיות שם.

אחרי כל כך הרבה ניסיונות,

התקווה כבר נשחקה.

אבל אני לא מפסיקה!

אני יצליח!

אני יודעת!

אני יכולה לעשות את זה!

אז פתחתי דף חדש.

ממחר הכל שונה.

אז עכשיו מה שרק נשאר זה לאחל בהצלחה?!