בא מן השתיקה

בחושך,באפלה,

היא ניצבת מולי.

חזקה ואיתנה.

מתקרבת לאט,בעיסוס

עם המבט הזה בעינים.

היא מתקרבת.

כבר כל כך קרובה.

ובעיניה אין כלום.

אין פחד,אין שמחה.

כלום.

ידיה נשברות,

נופלות לצידי גופה השברירי.

רגליה קופאות,

דקות כמו 2 גפרורים.

נזהרות שלא לנשור.

והיא מתקרבת,

נעלמת.אבל תמיד שם.

עם המבט הזה בעינים.

בלי פחד.בלי שמחה.

תמיד שם.

שונאת אותם.חבורה של חראות.

מנייאקים.

לפעמים בלי לבוא אליהם אחד אחד

ולאכול להם את המוח.את הלב.

כמו שהם אוכלים לי.

מתי תפסיקי לחשוב עח אוכל?מתי?!

לא זוכרת כלום.

לא רוצה לזכור.

העינים עייפות,

הידים עוד יותר,

והלב חלש.

אני לא רואה.

לא מבינה.

לא מרגישה.

כניראה שתיתי יותר מידי...

שונאת את עצמי.