ראיתי עכשיו חדשות. כואב לי הלב.

אני רצינית, כואב לי הלב פיזית.

זה נורא. עזבו את ההפגזות, את המוות, את החיילים.

מה הקטע של העולם המזדיין הזה?!

כולם אומרים שיש משבר חיים בעזה.

מה איתנו?!

כבר שמונה שנים יש לנו משבר חיים.

פאקינג 8 שנים!!!

בחדשות הראו ילדים קטנים מהדרום, משדרות.

הם מפחדים לצאת מהמקלט.

לא רוצים לשחק בחוץ.

ילדה אחת שאלה את בת הדודה שלה:

"כשאני אמות, את תזכרי אותי?".

ילדה!

ילדה קטנה בת שש!

לאן הגענו?

הלוואי שיפציצו פה את אחד השגרירים מחו"ל,

אולי אז יבינו מה הולך פה, שאנחנו הצד הנפגע ולא עזה.

הילדים שם בחו"ל, מציירים עצים, פרחים, דשא, ילדים שמחים...

מה הילדים של ישראל מציירים?

הם מציירים קסאמים.

"זה קסאם, וזו ילדה שנפגעה מהקסאם", אומרת ילדה צעירה שמציגה את הציור שלה.

באלי לברוח מהבית הזה,

לברוח מהארץ הזו,

לברוח מהעולם הזה,

לברוח מהאטמוספירה,

לברוח מהגלקסיה,

לברוח מהיקום.

אני לא רוצה לחיות ככה.

המומה וכאובה,

חסויה, לא מסובך.

מבחוץ הכל בסדר, מבפנים אני כבר גוססת.