סיפורים מהתחת

יום השואה עד היום היה בשבילי סוג של נורמה, הטקס הנאומים ו"אפר ואבק" מבוצע על ידי חבורה של ילדים עם קול של חתולים במיקרו. אבל לא השנה, אולי בגלל האנטישמיות המתגברת אולי בגלל שהיום כבר לא מעריכים ומכבדים את אותם אנשים שבאו כמעט מכל אירופה עם מספרים על היד ויותר מזה גם צלקות לכל החיים.

היום אתמול ושלשום כששמעתי את הסיפורים וראיתי את התמונות והסרטים פשוט רציתי להקיא ולא בתור ביטוי אפילו, כבר באמת עלה לי הקיא בגרון מרוב גועל כלפי אנשים שמסוגלים לעשות מעשיים כל-כך זוועתיים בגלל דת וגזע? ומה מונע מהם לעשות את זה היום? זה רק מראה כמה אנשים הם קלי דת ואיך שאם בא האדם הנכון לשלטון הוא יכול להפוך כל מדינה לממסד דיקטטורי לכל דבר, וזה מפחיד.

תחשבו שעוד עשרים שנה סביר להניח שלא יהיו פה כבר עוד ניצולים כדי לספר את הסיפורים שלהם וכל מה שיישאר מהם הוא רק זיכרון, ולכן לפי דעתי צריך לקחת את יום השואה בכמה רצינות שאפשר. 

מה שהכי הגעיל אותי היה שבטקס ילדים פשוט לקחו את זה כל-כך בצחוק ולא התייחסו לזה אפילו בטיפת הרצינות שמגיע לאירוע הזה (לא שאני צדיק כי בשנים שעברו הייתי בדיוק כמוהם) אבל השנה משהו השתנה בי, ואני שמח. 

ואם לרגע לרדת המנושא הזה,

לא הייתי פה איזה חודש וקצת ואני מקווה להמשיך לעדכן.