אני מ-א-ו-ש-ר!
התעוררתי הבוקר די מאוחר ויצאתי להסתובב עוד קצת. הפעילות הזאת התגלתה כמהנה ביותר אתמול. ושלשום. היום לקחתי את המצלמה איתי.
עמדתי מול הביג-בן ורציתי להוציא את המצלמה שלי. הסתכלתי למעלה עוד פעם ולא האמנתי למה שראיתי. בן עמד ממש מולי. רציתי למות! אולי לפחות להיות מישהו אחר. אפילו הזקנה שעברתי לידה קודם ונראתה מעט מעורערת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. להגיד משהו?
"היי." בן אמר ופתר לי את הדילמה.
"היי." השפלתי את מבטי.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל. לא עניתי לו. "מה שלומך?" הוא התקרב אלי
"בסדר." אמרתי בקול שאני לא חושב שעלה על לחישה. בן התיישב על ספסל ובקש שאשב לידו. ישבתי. שתקנו די הרבה זמן, לדעתי.
הבטן של בן השמיעה קולות, ולא יכולתי שלא לצחוק, וגם בן צחק. שברנו את הקרח? לא ממש. "סליחה, לא אכלתי." הוא אמר, נבוך. "רוצה להצטרף אלי לאכול משהו?" הסכמתי. אכלנו בייגלה שמכרו בצד השני של הכביש. לא יכולתי שלא לחשוב על מה שהיה בין שנינו. והוא נשאר מקסים, בדיוק כמו פעם.
עברו לידנו, כשישבנו על הספסל, שני אנשים. בחור שחור, גבוה ושרירי, מחבק בחורה בהירה קטנה. הם החליפו כמה מילים עם בן, שהסתכל על הבחור במבט נטול כל חיבה. הם אמרו משהו על חתונה, ובן אמר משהו על זה שהוא לא יבוא. "מי אלה?" שאלתי אחרי שהלכו.
"שון. אנחנו די.. היינו ביחד." הוא אמר בשקט. כן היה לו מישהו. למה רק אני כזה דפוק?! "סתם אידיוט."
"למה?" אני חסר טאקט?
"סתם. רצינו לעבור לגור ביחד ואז הוא חזר לחברה שלו." הוא נראה פגוע. הייתי בטוח שהוא עדיין אוהב אותו. רציתי לבכות.
"למה הוא עשה את זה?" שאלתי והסתכלתי על בן רק לעוד שניה והפנתי את מבטי. למה שמישהו יעזוב את בן? הוא מושלם.
"הוא אמר שהוא התחיל לצאת עם גברים כדי לשכוח את החברה שלו." אנשים עושים את זה?
"זה לא נחמד כל כך לעשות דבר כזה." זה נכון! ככה לפגוע ולשקר לאנשים? ועוד לבן?
"אה הא. אבל אין לי שום זכות להגיד את זה."
"למה?" אני שואל יותר מדי שאלות.
"כי אני עשיתי את אותו הדבר." "מ...מה?" הסתכלתי עליו ולא הבנתי.
"אני... אני קלטתי ש.. שאני עוד רוצה להיות איתך."
אוקיי. לא ראיתי את זה מגיע! אני חושב שהלב שלי עצר לפחות לשניה ואז התחיל לדהור. לא הצלחתי לנשום!
"אני לא מצפה ש... אתה תרגיש כמוני," הוא המשיך. "אבל זאת ההזדמנות היחידה שיש לי להגיד לך את זה."
מה לעשות מה לעשות מה לעשות?! אני לא יודע למה, פשוט קמתי והלכתי. למה עשיתי את זה? כל כך הרבה זמן רציתי שדבר כזה יקרה! ואני הלכתי!
"דניאל!" הוא תפס את היד שלי ועצר אותי. התנגדתי לו, אבל הוא החזיק חזק הרבה יותר ממני. אני שמח שהוא עשה את זה. "דניאל תקשיב...! אני לא יודע אם זאת היתה טעות להפרד ממך. זה עזר לי להתבגר ואני בטוח שגם אתה התבגרת בזמן הזה. אבל אני יודע ש... שאם לא היינו נפגשים היום... אם לא הייתי מנסה ליצור איתך קשר... זאת היתה הטעות הכי גדולה שלי. כי אני אוהב אותך." זה פשוט לא יכול להיות אמיתי. הפסקתי להתנגד לו, והוא משך אותי אליו ונישק אותי. הוא סתם מרגיש לבד. הוא לא באמת אוהב אותי. הוא רק חושב שזה מה שהוא מרגיש. "אני לא רוצה להפגע שוב." התרחקתי ממנו.
הוא התסכל עלי בעיניים נוצצות. "הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בך." לא הייתי מאמין לו אם לא הייתי מכיר אותו כל כך הרבה זמן. אני יודע כשהוא אומר את האמת. אני יודע שהוא לא שקרן טוב. חבקתי אותו ולא יכולתי שלא לעצור את עצמי ובכיתי. "אני כזה דפוק..." קברתי את הראש שלי הכתפו הרחבה של בן. הוא חבק אותי חזק ואני אותו. "אתה כל כך לא דפוק, דניאל." יש לו בדיוק את אותו ריח שתמיד היה לו.
"אני כל כך מצטער." הוא אמר בקול חנוק. סלחתי. כבר מזמן סלחתי. התחיל לרדת גשם. כמה קיטשי.
"בן..." הרמתי את הראש שלי.
"מה?" הוא הסתכל עלי. למרות שירד גשם ריתי שגם הוא בכה. קצת.
"לא יודע." הנחתי עליו את הראש שלי שוב. המשכתי לבכות.
הלכנו אל בן הביתה ברגל. שנינו נרטבנו עד העצם, אבל ממש לא אכפת לי. לפחות המצלמה שלי נצלה. הבית של בן לא גדול משלי. חדר אחד שהוא גם סלון, גם חדר שינה וגם חדר אוכל. המטבח והשירותים נמצאים בחדרים קטנים צמודים.
"איך רזית ככה? אתה נעלם!" בן אמר אחרי שפשטנו מעלינו את הגדים הרטובים ותלינו ליבוש. דאמ.
"לא רזיתי! אנשים חייבים להפסיק להגיד לי את זה."
"דניאל, תאמין לי. הצלעות שלך לא היו בולטות כל כך בפעם האחרונה שהתעמקתי בהן." הוא אמר ואני צחקתי. "תאכל יותר."
"אני חושב שבהחלט יחזור לי התיאבון."
הוא התקרב אלי, טעף אותי בידיו ונשק אותי. עמדנו ככה כמה דקות, או כמה שניות, והוא משך אותי אחריו לכיוון המיטה שלו. הוא הושיב אותי וכיבה את האור.
"בן... אני אף פעם לא..." התחלתי כשהוא רכן אלי. הוא נשק אותי ואמר, "אל תדאג."
"אני לא דואג."
פעם ראשונה.
"בוקר טוב, אהובי. אולי אולי ערב טוב." בן אמר לי כשראה שהתעוררתי. הוא ישב ליד השולחן והשעין את ראשו על ידיו.
"מה השעה?" התמתחתי.
"שבע וחצי."
"מה? כבר?"
"אה הא."
עצמתי את העיניים שוב. רציתי לקפוץ ולצרוח משמחה. לא כל כך אפשרי. "אל תרדם שוב." בן אמר לי.
"לא נרדם." פקחתי את עיני.
"קום." מה זה, בן? עברנו לפקודות?
"לא רוצה." אמרתי והוא קם מהכסא ובא אלי. "קום." הייתי מסתובב לצד השני כדי לעשות לו דווקא, אבל הייתי מהופנט ממנו. "לא רוצה."
"אם אני אכין לך קפה, תקום?" הפרצוף שלו היה כל כך קרוב לשלי. יפהפה. "כן. אם אני אמצא את התחתונים שלי." אמרתי בלי לנסות למצוא אותם. הוא זרק אותם על הפנים שלי, חייך והלך.
"אז באיזה מלון אתה ישן?" בן שאל אותי כשנתן לי את הקפה המובטח. הסברתי לו איפה זה, כי פשוט לא היה לי מושג מה השם באותו רגע. פרטים שוליים כמו איפה אני גר לא חשובים! בן הבין לאיזה מלון אני מתכוון. "קצת יקר, לא?"
"הכי זול שמצאתי." לצערי.
"אתה יכול לגור אצלי."
"מה?" בן הרגע אמר שאני יכול לגור אצלו? הוא אמר את זה?!
"כן. אתה יכול לגור פה." הוא אמר את זה!
"זה הרבה זמן. אתה לא רוצה אותי פה." אידיוט! תגיד כבר כן!
"בטח שאני רוצה אותך פה. חודש וחצי זה מעט מדי." הוא החזיק לי את היד. "אז תשאר אצלי?" מה? אוי. אני באמת אהיה פה חודש וחצי. "טוב." איך אפשר לסרב לו?
"יש!" הוא חבק אותי. אני לא מכיר מישהו מקסים יותר ממנו. "דני," בן נשען עלי וחבקתי אותו. "מתי תבוא מחר?"
"אני יכול לבוא בבוקר?"
"אתה יכול לבוא מתי שבא לך. אני לא עושה כלום מחר."
"אוקי."
הגעתי למסקנה שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין רוצה ורציתי רק אותו, לא בגלל שלא הצלחתי להשתחרר, אלא בגלל שלא באמת רציתי.
ורק עכשיו הבנתי.
זה היום הכי נפלא בחיים שלי!!!
דניאל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
