אני לוקחת הפסקה קטנה, מהבלוג.

קשה לי איתו, ומאוד קשה לי בלעדיו.

הבלוג הזה התחיל כמקום סודי.

היה לי כבר בלוג פעם, אי שם בשלהי החופש הגדול בין כיתה ו' ל-ז'.

ופשוט התגעגעתי, אז חזרתי לפה.

המטרה של המקום הזה היה לכתוב מה אני מרגישה, להוציא הכל, כי כבר הרגשתי שאני מתפוצצת.

כשאני מסתכלת בדפים אחורה, אני רואה איך הכל התחיל.

הכל מהוסס, הכל שונה.

כשהבלוג נפתח הייתי מאוד בודדה. לא היה לי אף אחד.

לא את אמא, לא חברים.

בזמן שפתחתי אותו התחלתי להכיר אתכם, לא בגלל הבלוג, זה פשוט קרה באותה תקופה.

לאט לאט אנשים שאלו אותי עם יש לי בלוג, ופשוט לא התחשק לי להסתיר.

אז אמרתי את האמת.

הגבתי לאנשים אחרים בבלוג ושמתי קישור לבלוג שלי, לא כדי שיכנסו, פשוט, כי לא רציתי להסתיר.

אף פעם לא היה אכפת לי הכניסות, והתגובות.

נכון שלקבל המון תגובות זה כיף, אבל במקרה שלי, לא תמיד.  אני פשוט מאוד נפגעת.

אף פעם לא רשמתי את מס' הבלוג שלי במסן, אף פעם לא שלחתי לרשימה שלי במסן קישור אליו.

אבל ברור שכולם הגיעו אליו.

אני לרגע לא מאשימה אף אחד, הדאגה שלכם באמת מחממת לי את הלב, אני שמחה שהייתם כאן.

אבל כבר מזמן הבנתי שזה לא זה.

המקום הזה טעון רגשית יותר מידי.

הרגשתי שזה כבר מתפוצץ,גולש החוצה, גועש.

נמאס לי.

נמאס לי מהיהירות שבתגובות שלכם, מהמבט המתנשא, המלגלג.

אני יודעת שאתם רוצים לעזור, אבל אני צריכה חיבוק, לא ניעור.

נמאס לי מזה שאתם יודעים, בכל מקום שאני הולכת, אנשים פשוט יודעים.

נמאס לי שמשתמשים בזה נגדי, שמסתכלים עליי במבטים מרחמים, שמדברים איתי, משכנעים אותי.

שבאים אליי בחיוך ומציעים לי עוגייה, או חסה. כאילו שאני לא מבינה על מה כולם צוחקים, אני לא טיפשה! זה באמת פוגע.

נמאס לי שחברים שלי כועסים עליי בגלל הבלוג הזה.

נמאס לי שחברים שלי דואגים לי בגלל הבלוג הזה. לא שאין מה לדאוג, באמת שיש. אבל אני צריכה רק שקט.

נמאס לי שאנשים שופטים אותי בגלל זה. חושבים שאני טיפשה, אני באמת לא! אני לא טיפשה! אני מבינה אתכם! אוף.

נמאס לי לשמוע כל הזמן את אותם משפטים: "הגעת לאן שרצית להגיע, תשמרי על זה!", "תפסיקי עם זה, תלחמי!"

וגם מזה שאנשים כותבים לי "לכי תאכלי פריכית!", כן שנייה, רק בגלל שאמרת אני יעשה את זה. 

אני יודעת את כל זה, תאמינו לי, אני לא טיפשה, באמת. נמאס לי לנסות לשכנע את כולם.

נמאס לי שמנסים לדבר איתי על זה בכח. יש לי כמה אנשים בודדים שאני באמת נפתחת אליהם בעניין הזה, וזהו.

אני לא רוצה לדבר על זה יותר מידי, זה הסוד שלי. אני מרגישה חשופה, עירומה ליד כולם.

אני לא סוגרת את הבלוג, אני צריכה אותו.

כי אין לי לאן לפרוק חוץ מלפסיכולוגית שלי, והיא לא איתי תמיד, אז כאן אני פורקת.

אבל אני לוקחת הפסקה קטנה.

אני בטוחה שאם בא לכם לשאול לשלומי, ובאמת לחבק, לא לנער, לא לאטום אותי, אתם יודעים איפה למצוא אותי.

אני בטוחה שאם תתאמצו קצת תוכלי לפתוח את הקליפה הקשה הזאת שמכסה אותי.

להוציא החוצה את רז שכואב לה, רז שמתמוטטת, רז שקשה לה.

רז שמבעד לחיוכים, הקופצניות והשימחה.

אז תודה, באמת.

ושלום לבנתיים.