היום בבוקר חשבתי שאני הולכת למות.

סליחה, בעצם, לפני חודש בדיוק חשבתי שאני הולכת למות.

ומה היא בעצם הפתיחה הדרמטית הזאת?

כמו שמי שקורא את שורות אלה שם לב, חזרתי.

וכן, רציתי לחזור אחרי חודש, אחרי חודש בדיוק. ולמה? כדי לראות איך אני מסתדרת בלי הכתיבה, בלי התגובות, ומה זה עושה לי.

להגיד שזה עשה לי טוב, אני לא יודעת. החודש הזה היה החודש ששינה את חיי, ולא, לא בגלל הבלוג. אבל אני שמחה ששרדתי אותו גם בלי הבלוג, והאמת? אני חושבת שאם הייתי כותבת כאן החודש היה יותר קשה. אז למה אני חוזרת לכתוב כאן? בגלל שמעכשיו קיבלתם רז חדשה, תרצו או לא תרצו.

אז מה גרם לי לרצות במותי החודש? משהו שאני קוראת לא 'נקמתה של אנה' (וואו, זה הדבר היחיד שנשמע יותר טוב בעברית), ואם יש פה מישהי שקוראת לעצמה אנה, שתקרא.

הכל התחיל בעלייה קטנה במשקל, ממש קטנה של מס' גרמים בודדים. העלייה הזאת גרמה לי להיות בדיכאון טוטאלי.

אז כן, חזרתי לצום, אכלתי פעם ביומיים קורנפלקס. וכן, חזרתי לחתוך, וכאב לי פיזית וירד המון דם, ואני לא כותבת את זה סתם, וחזרתי להקיא, וחזרתי לפגוע, והתאמנתי 5 פעמים בשבוע, וחזרתי להרוס לעצמי את החיים. הייתי בדיכאון, הרגשתי רע.

והכי גרוע, כולכם מצאתם את הזמן הנכון ביותר להעלם. הרגשתי שמבלי הבלוג אני לא קיימת יותר. כי כשהיה את הבלוג היו המון אנשים שהיה להם אכפת ממני, ופתאום נשארה רק אחת, אחת שאני חייבת לה את החיים שלי, אבל עכשיו אני יודעת מי היא חברה ומי לא.

אז צמתי. ומה יצא מזה? עליתי במשקל. כן, עליתי במשקל. ולמה, בגלל נקמתה של אנה, באיזה שהוא שלב הגוף שלי התחיל להילחם, ביטל את שריפת הקלוריות (ואני חשבתי לתומי שאני שורפת הרבה), ולא משנה כמה צמתי, הגוף מעלה במשקל עוד, ועוד, ועוד.  נקמתה של אנה היא שבאיזה שהוא שלב את כבר לא שולטת, כי הגוף נלחם באנה, והוא גם מנצח, ולא משנה כמה תצומי, לא משנה כמה תקיאי, את תעלי. תרצי או לא תרצי בזה.

עליתי, למרות הצומות, עשיתי לעצמי נזק ולא השגתי את התוצאה שרציתי. ושוב אין מחזור. ושוב חולשה ענקית. ושוב חוסר רצון לחיות, ואני חשבתי שעברתי את השלב הזה, באמת. אבל חזרתי אחורה, בעיקר כי הרגשתי לבד.

ואני לא סומכת אל אף אחד יותר, על כל מי שאמר שהוא יהיה פה בשבילי וירים אותי ויעודד, אני יודעת שמעכשיו זה רק אני, אני ואני ואני.

אני מחליטה שאני רוצה לחיות, אחרי חודש שהייתי חצי מתה-חצי חיה, אחרי חודש שהסתובבתי כמו רוח, שהרגשתי איך הרצפה רועדת מתחתיי ורוצה רק לקבור אותי, ואני יודעת שלא רואים עליי פיזית כי עליתי במשקל, אבל הרגשתי רע, כי לא אכלתי.

הגעתי לכמה מסקנות.

אחת מהם זה שאני מרגישה שאחת הסיבות שאני נאחזת במחלה זה בגלל הסביבה שלי, כל אחת שקוראת לעצמה חברה שלי מתביישת בגוף שלה, כל אחת שקוראת לעצמה חברה שלי מסתתרת מאחורי סווצ'רים ענקיים שחלילה לא יראו לה את השומנים, כל אחת שקוראת לעצמה חברה שלי מרגישה צורך לרוץ לספר לי שהיא אכלה היום המון.

ונמאס לי, אני לא רוצה להתבייש בגוף שלי, אני לא רוצה להרגיש רע על זה שהגוף שלי יכול להיות יפה, אם אחשוב שהוא כזה. אני רוצה שיהיה יום שאני לא אתבייש להגיד שטוב לי עם עצמי, ולא להרגיש בושה כשאני הולכת עם חולצה צמודה כי זה 'אסור', אני רוצה להיות גאה בזה שירדתי פאקינג 15 ק"ג, והמון אנשים רוצים לעשות את זה ולא מצליחים. אני רוצה להיות גאה בעצמי.

אני רוצה להפסיק לפחד מאוכל, וממספרים.

אני רוצה ללכת אתכן למקדונלדס ולאכול צ'יפס, כמו שאתן עושות. כי אני מקנאה בכן, שאתן אוכלות ללא פחד, מבלי לחשוב שיקפוץ עכשיו גוש ענקי של שומן וייתישב לכן על הירך.

אני רוצה לא להיבהל מקולה רגילה, או מאנרג'י ספורט, או מבננה. כי האוכל הזה מפחיד אותי, באמת מפחיד.

אני רוצה לא להיבהל ממשקל 45. כי אם זה השאיפה שלהם, כנראה לשם הגוף שלי יגיע. אם אני ארצה או לא ארצה, זה יקרה בסופו של דבר.

אני רוצה להסתכל במראה ולראות בן אדם רזה, כי באיזה שהוא מקום בתא אפור מאוד במח שלי, אני יודעת שאני כן, באמת. אני יודעת שיריכיים שלי לא ענקיות כמו שאני חושבת, ושהצדדים לא מפרצים והבטן לא מתקפלת.

ואני רוצה שכל האימונים שלי יהיו 'אימונים טובים'. בלי חולשה או עייפות, בלי תסכול שאני לא מצליחה ושאני חלשה. כי אם אני יאכל אני לא אהיה חלשה. ואני אשרוף קלוריות, ואני אקבל מחזור, והגוף שלי יתפקד.

מעכשיו אני רובוט. אין לי רגשות.

אני כותבת כאן מה שבא לי, ולא אכפת לי אם תרדו עליי, אם תגידו שאני שמנה, אם לא תתגאו בי. ואני אכתוב גם על נפילות, וגם אם לא אכלתי, וגם אם חתכתי, אני אכתוב, ולא אכפת לי אם תתעצבו או תשמחו, ולא אכפת לי מה תגידו.

בפוסט הקודם חברה שלי אמרה לי שאני צריכה לשמור על 'פרופיל נמוך' ולא, אני לא אעשה את זה. אני אכתוב מה שבא לי, ולא אכפת לי אפילו אם לא יקראו.

אני אוכלת כמו רובוט, בלי רגשות. ולא משנה כמה אני אשמין, עד שהגוף שלי יחזור להיות נורמלי. ולא אכפת לי אם תגידו שאני פרה, ושאני צריכה להרזות, ושהייתי יפה פעם, כשהייתי צהובה וחלשה וחצי בן אדם. ואני יודעת שיהיה לי קשה, ושאני אשבר מיליון פעמים ואנה תשתלט עליי ואני אצום שוב, אני אקום ואתעודד, לבד, כי אני לא סומכת עליכם שתהיו שם ותכריחו אותי לאכול, אף אחד מכם לא יעשה את זה. כי המרחק עצום מלהגיד 'אני פה איתך' ומלעשות את זה.

אני לא רוצה למות, אני רוצה חיים נורמלים. כי בלי אוכל אני אולי ב'היי', אבל תמיד אח"כ יש לי האנגאובר, ונמאס לי מההרגשה הזאת שלא משנה מה אני יעשה- יאכל או לא, אני בכל זאת ירגיש רע עם עצמי.

תאחלו לי בהצלחה או שלא, לא אכפת לי.