ערב יום הזיכרון..
אני לא יודעת מה רובכם מרגישים היום... אבל אני מנחשת שכמעט אותה הרגשה כמוני.
השנה שכלתי את סבתי ..ניצולת שואה.לפני שלוש שנים את סבי גם הוא ניצול שואה.
אני תמיד זוכרת שהיתי הולכת לבקר את סבתי..היתי רואה לה מספר על היד..בתור ילדה קטנה לא ממש ידעתי מזה.
אך שהיתבגרתי למדתי תמשמעות וסבי היה מוכן לספר לי סיפור או שתים. לא לא היה מספר והוא לא היה במחנה .
סבא שלי ברח מהבית כאשר הגיעו הגרמנים.הוא חיי ביערות ולאחר מכן היתגייס בתור נער בן 17 לצבא הרוסי .
הוא פגש את סבא רבא שלי בכלא שם.ולקח איתו תמונה אשר נמצאת במרפסת בביתי.
זה נורא קשה לדעת שהמשפחה שלך היתה שם.נורא קשה לדעת שהיא הושמדה כמעט כליל.
נורא קשה לדעת שהמראה שראו לא ימחק.
לאחר מות סבתי גילנו דבר כמעט נדיר. בת דודה אשר הוברחה מהגטו עם עוד בת דודה שחייה בארצות הברית שעליה ידענו.
אבל עליה לא. היא עשתה נסיון אחרון למצוא משפחה לפני שהיא מסיימת לעבוד באוניברסטיה(היא בערך בת 76) ולפני שהיא באה לבקר בארץ.
זה היה נורא עצוב כי היא גולתה חודשים לאחר מוות סבתי.. אני נורא שמחה שיש חלק חדש במשפחה .משפחה שלמה היתגלתה.
אבל דבר לא יסתיר תכאב הפנימי שלי.כן אני יכולה לחייך.כן גם לצחוק אבל בפנים קשה
אני יודעת שמחר בטקס אני יהיה עם משקפים..אולי תיהיה שם מולי אבל לא בגלל זה. אני יודעת שאבכה כי הקטעים קשים עד מאוד.
יזכור אותם לעד בנשמתם וברוחם.
מאיו
נ.ב
עוד 4 ימים לא כולל היום..שחכתם? נחשו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
