 כינוי:
מין: נקבה MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
גוף.
יש איזו אמירה מעוותת בעולם ה"מודרני" שאומרת שנשים צריכות להשאר ילדות קטנות.
אנחנו צריכות להיות רזות מאוד, להוריד שיערות... אנחנו צריכות להיות תמיד מושכות ויפות. אשה צריכה להיות אטרקטיבית תמיד.
זה לא נשמע קצת מגעיל? קצת קשה לומר את זה בקול, אבל האמת היא שהפכנו לשפחות מין.
הרי בצורה הכי טבעית אנחנו אמורים לספק לגוף שלנו את כל המצרכים לבריאות ולחוזק.
למה הפסקנו לעשות את זה?
אני לא מורידה שיערות ברגליים. אני אוהבת את השיערות שלי, הן חלק מאוד טבעי מהגוף המושלם. למה אני צריכה להתבייש?
גיליתי גם כן שנשים שמות לב לפרטים כאלה הרבה יותר מגברים.
ידיד טוב ביקש להסתכל על הקעקוע שיש לי על הרגל. ככה במשך כמה דקות ישבנו ובהינו בקעקוע כשאנחנו חוקרים בוחנים אותו בסקרנות משונה. אני יכולה להבטיח שהוא באמת היה מרוכז בקעקוע ולא ברגליים שלי.
הפכנו את הגוף שלנו לעבד.
בשנה האחרונה לקחתי ארבעה אקמולים, וזה כשלא הייתה ברירה מפאת מחויבויות שהייתי מוכרחה ליישם.
הלילה ישנתי חמש שעות. קמתי מאוחר נורא, קמתי בעשר בבוקר.
הגוף שלי זעק למעט שינה, אבל לא הייתי פנויה להקשיב לו.
למה אנחנו לא מקשיבים לגוף שלנו? למה אנחנו לא מקשיבים לנו?
נכון, אני צריכה לסיים לכתוב ים של עבודות, ואני צריכה לנקות את הדירה שלי, ואני צריכה לעשות עוד אלף חזרות על ההופעה בראשון בערב... אבל הגוף שלי אמר לי שלא, אני לא צריכה לעשות שום דבר מכל אלה, אני צריכה לישון, לתת לעיניים שלי, לקול, לאצבעות, לנוח.
חזרתי לרקוד השנה.
מהבלט לקונטקט.
למדתי לומר תודה לגוף.
למדתי לשמוע.
| |
"בכל יום תמיד, אומרים פעמיים באהבה, שמע ישראל,,
"הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי, או שחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני בין בכבודי בין בכל אשר לי, בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג, בין במזיד, בין בדיבור בין במעשה, ולא יענש שום אדם בסיבתי."
זו הפעם הראשונה שקראתי קריאת שמע שעל המיטה. סגרתי את הסידור אחרי כמה משפטים סתומים בעלבון ולא פתחתי לקרוא בו עוד.
.
בסוף השבוע הודיעו לי כי אני נשארת לעוד שנה. השבת שלי התחילה בטוב.
היא אומרת שאני נשארת עד שאני אלמד איך להתמודד עם סיומות.
ואני אומרת... שאולי היא צודקת.
.
| |
לקראת הסוף.
קשה לי לכתוב על נחת שבאה ממצוקה גדולה כל כך. ועם זאת, אני רוצה באופן שלא יתואר.
מצאתי כמה דקות חסד מתוקות בהן אף אחת מהשותפות שלי לדירה לא הייתה.
אז בכיתי. ובכיתי הרבה. ובכיתי בקול. ובכיתי כי הכול ביחד.
יום לפני חוויתי התקף חרדה, אחרי קצת יותר מחצי שנה שלא חוויתי כאלה בכלל.
אולי אלה היו שאריות של אותו התקף, כי אז עוד לא הצלחתי לבכות ככה.
אני יודעת שאסור לי להיות לבד כשאני ככה. כן, אני זוכרת שזה מסוכן.
רות התקשרה באחת- עשרה. הוצאתי איזה ציוץ קטן והיא מיד הציעה שאבוא אליה.
נכנסתי לדירה, הורדתי נעליים, ונמערכתי לה על הספה עם כל הבכי שלי.
איזה מזל שהיא גרה רק שני בלוקים ממני, אני חושבת.
אני לא בוכה כי קשה לי בעבודה, כי אין לי מוטיבציה, כי ילדים זה עם אכזרי ונורא, כי הכוחות הנפשיים שלי הולכים ודואכים.
אני בוכה כי אני פתאום מבינה שאף אחד פה לא יכול ולא יוכל לעולם להכיל אותי.
ובאתי אליך, כי חשבתי, לרגע, אולי את תצליחי.
אני עדיין לא בטוחה שטעיתי. אולי את לא יכולה להכיל אותי כי אני לא מוכנה לזה.
ההופעה אתמול הייתה פשוט... מקסימה. אין לי שום דרך אחרת לתאר את זה.
כל כך רציתי לגשת אליה, להתיישב לידה מול הפסנתר, לשים את הראש שלה עליי ולחבק אותה חזק...
אני מרגישה יותר טוב.
שתהיה שבת שלום, נחת ושלווה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
