אז.. אממ אני טל (שם בדוי) אני בת 17.. עולה לכיתה יב.. וזה הסיפור שלי..
בגיל 14 בחופש הגדול שלכיתה ח, התחלתי ממש לרצות להרזות.. אפילו לפני אם אני זוכרת נכון.. חברות שלי יצאו למחנה.. וכל הקיץ הייתי לבד עם עצמי.. עשיתי צומות של שבועות ואז היו לי בולמוסים.. היה קיץ לא טוב במיוחד..חח.. התחלתי כיתה ט.. המשכתי עם ההפרעת אכילה הזאת... לא אכלתי עשיתי ספורט, אכלתי הרבה פגעתי בעצמי בגלל שהרגשתי אשמה. זה היה מעגל אין סופי כזה.. חברות שמו לב שאני לא אוכלת בבצפר..(כי התביישתי שאנשים יראו אותי אוכלת) ואמא שלי חשבה שאני מקיאה.. מה שהיה לא נכון.. היא גילתה הכול אבל מה שהיה יותר נורא זה שאני דוקא כן אכלתי והרבה.. היא שמה אותי באשפוז יום.. שזה מ12 בצהריים עד 7. והייתי שם במשקל בסדר גמור.. הרגשתי כ"כ רע וכ"כ שמנה.. אני בכלל לא נחשת אנורקסית!.. והם כמובן כל הזמן דאגו להזכיר לי את זה.. הם וההורים.. שחשבו שאני סתם רוצה תשומת לב.. האישפוז יום הזה היה המסגרת החדשה שלי.. אמנם הייתי הולכת לבצפר כי הכריחו אותי אבל הייתי מגיעה לבצפר נכנסת לכיתה ופשוט מניחה תראש על השולחן ולא מדברת עם אפאחד.. הרחקתי את כל החברות שלי.. הייתי במחשבה שלא מגיעות לי חברות ולכן הייתי מגעילה אליהן כדי שיתרחקו וככה הן לא יפגעו..הייתה לי ועדיין יש לי חשיבה מעוותת..
הייתי מחכה לשעה 12 כדי לצאת מהבצפר וללכת לאישפוז יום.. באותה תקופה העולם שלי היה הספרים.. הייתי קוראת כל יום ספר.. זה מנע ממני לחשוב כל כך הרבה .. באשפוז יום פגשתי בנות נפלאות חמודות שעזרו לי במהלך השהייה שלי שם.. הייתה שם חונכת שהתחברתי אליה כ"כ.. רק איתה דיברתי.. בהתחלה בחודשיים הראשונים לא דיברתי עם אפאחד.. לאט לאט התחלתי לדבר ולצחוק.. למרות זאת.. בבית היה לי נורא.. בבית לא דיברתי עם אף אחד.. הם לא הבינו כלום.. הייתי חותכת.. ניסיתי להתאבד כמה פעמים עם כדורים.. הם גילו כל פעם והזהירו אותי שהם ישלחו אותי לאשפוז מלא..
אממ אני ימשיך פעם אחרת כי אני צריכה ללכת וכואב לי גם הראש.. ה"סיפור שלי" ממש ארוך.. עברתי הרבה ככה שאתם לא חייבים לקרוא.. הוא גם לא בדיוק שמח.. אבל אני אשמח אם תקראו בכל זאת ותגיבו... למי ששואל למה? למה נכנסתי לכל זה.. אז.. אני חושבת שיש תשובה.. פשוט כרגע לא אכתוב אותה..
<3
בבלוג זה
בכל הבלוגים
