אממ.. אז הם אימו עליי איזה 3 פעמים נתנו לי עוד ועוד הזדמנויות.. ואני רציתי להתאשפז.. חיפשתי את זה.. לא רציתי להיות בבית..
אחרי 6 חודשים שהייתי שם הייתה לי תוכנית (שוב..) להתאבד.. אספתי את הכדורים שהייתי אמורה לקחת כל יום.. נגד דיכאון.. חיכיתי שיהיה לי מספיק..
אמא שלי מצאה את הכדורים סיפרה להם.. הם אמרו שהכי טוב זה שאני ילך לאישפוז מלא לשבועיים ויחזור.. הלכתי.. בכיתי שם הרבה כי התגעגעתי לחונכת שלי.. אחרי שבועיים הם ראו שאין התקדמות והחליטו להשאיר אותי שם היו שם רמות.. א ב ג ד ברמה א אתה לא יוצא הביתה ומותר לך שיבקרו אותך רק המשפחה הקרובה.. ברמה ב אתה יכול לצאת פעם בשבוע לכמה שעות וחברים יכולים לבקר.. ברמה ג פעמיםם בשבוע וברמה ד אתה יוצא לסופשים.. בהתחלה כשהם חשבו שאני יהיה שם רק שבועיים הם ניסו להוציא אותי הביתה ולהעלות אותי ברמות.. זה לא הצליח כשחזרתי מהבית לקחתי מהבית סכין וחתכתי במחלקה.. לאט לאט התחלתי להסתגל למקום.. הכרתי שם עוד חונכת.. היא והחונכת הקודמת שלי הן היחידות שהבינו אותי.. ושתיהן עזבו.. היה לי ממש קשה עם זה..שם הם לא שמו בכלל על האוכל.. הם היו בטוחים שאין לי בעיה עם אוכל ושצריך להתמקד בדיכאון.. זה כ"כ עיצבן אותי.. הכרתי שם בנות ממש חמודות שגילי.. האווירה לרוב הייתה דיכאונית.. אבל התנאים היו טובים. אחרי חודשיים שם רציתי להתחיל כיתה י כי לא רציתי להיות בפיגור.. הגעתי לבצפר והיה ממש מוזר.. הרעש נורא הפריע לי וכל מה שחיכיתי זה שאני יוכל להתקשר סוף סוף לחונכת שהייתה לי באשפוז יום (כי במחלקה היה אסור פלאפונים או לדבר בטלפון עם מישהו שהוא לא משפחה) לא היה טוב בבצפר.. הם החליטו שזה לא ילך ולא נתנו לי לצאת יותר לבצפר..
ב15 לספטמבר המנהל מחלקה אסף אותנו.. ואמר ש** התאבדה.. היא הייתה מוכשרת מאוד .. נורא אהבתי אותה.. היא הייתה מצחיקה וחכמה וניגנה כ"כ יפה בפסנתר.. באותה תקופה היא הייתה ברמה ג אז נתנו לה לצאת לבצפר.. באותו יום היא הגיעה לבצפר ולא נכנסה ובמקום היא נסעה לתל אביב וקפצה מאחד הבניינים בעזריאלי... לקחתי את זה מאוד קשה.. גם כי לא שמתי לב לכל הרמזים וגם כי.. אפילו נקינאתי.. שלה הכל נגמר..במחלקה פגעתי בעצמי כמה פעמים.. בערך 4 חודשים אחרי שהגעתי לשם.. זה היה בצהרייים.. כל יום היינו יוצאים לסיבוב ש חצי שעה באזור הבית חולים עם מדריכ/ה ( כי המחלקה הייתה סגורה לגמרי בלי חלונות בלי כלום!) באותו יום אמרתי לאחת המדריכות שלא יתנו לי לצאת לטיול כי אני מפחדת שאני אעשה לעצמי משו.. היא לא שמה על זה.. ויותר מאוחר מדריכה אחרת הציעה לי ללכת לטיול.. הסכמתי.. יצאנו והתחלנו לרדת במדרגות.. אני רציתי לאיזה גדר שם .. תכננתי לקפוץ.. אחד מהמאושפזים ניסה לעצור אותי אבל לא הצליח.. התיישבתי על הקצה.. ואז המדריכה הגיעה אליי... ותפסה אותי.. היא הייתה לבנה.. היא רעדה.. באותו רגע עוד יותר רציתי לקפוץ כי הרגשתי שאני בנאדם רע שאני עושה למדריכה את זה.. היא ממש נבהלה.. קראו למאבטחים לבוא לקחת אותי משם והעלו אותי למחלקה..בעיקרון מאיפה שרציתי לקפוץ זה בכלל לא היה כזה גבוה.. (אחרי כמה זמן עברתי שם ושמתי לב) יכולתי מקסימום לשבור רגל או משו.. קיצר המנהל מחלקה ממש נלחץ.. הוא דיי פחד שכל שניה אני עלולה לעשות משו לעצמי.. התעצבנתי כי תכלס זאת לא הייתה אשמתי.. אני הזהרתי אותם.. אמרתי להם שלא יוציאו אותי.. כל התקופה הזאת הם שמו עליי השגחה 24 שעות ע"י ההורים שלי.. האנשיםשהכי שנאתי! זה היה כ"כ נורא!.. לא יכולתי לראות את הפנים שלהם והם ישבו שם ובהו בי.. זה רק גרם לי לרצות עוד יותר למות.. הייתי ישנה רוב הזמן שהם היו שם..
הייתה פעם אחת שהייתי נורא בכריזה נורא רציתי לחתוך.. הם הביאו לי כדור הרגעה.. הוא היה ממש חזק.. הוא הרדים אותי להרבה שעות.. כשהתעוררתי לא ידעתי איזה יום זה או מה השעה בכלל.. הלכתי כמו זומבי.. התחושה הייתה נואית.. כאילו אני מחוץ לגוף שלי.. היתי כזה בכיתה שם במחלקה ופתאום לקחתי עיפרון מחודד ותקעתי לי אותו ביד.. התחלתי לצרוח שאני לא מרגישה כלום שאני כאילו לא אני שהכדור הזה מגעיל ושאני לא לוקחת אותו יותר.. הייתי ממש עצבנית ושברתי כיסא.. זה ממש לא התאים לי.. אני הייתי הילדה השקטה שלא מדברת.. רק חותכת בשקט בשירותים וזהו..
טוב אז אחרי שניסיתי לקפוץ באותו טיול המנהל מחלקה לא רצה לקחת סיכון ואמר שאני עוברת למחלקה סגורה אחרת..
טוב אני אמשיך יותר מאוחר..
תודה למי שקורא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
