יש לי הרגשה שעד שאני אמות יש לי פה חתיכה של נצח
ועד אז גם ראש מלא מחשבות...יש לי הרבה מה לכתוב פה,כל דבר שקורה לי הופך למילים אמיתיות וכותב לעצמו טקסט בראש,בדרך כלל זה ב"ARIEL 10" כי הכי נוח לי לקרוא בכתב הזה...
תובנות חיים יוצאות כבר דרך האוזניים כי צפוף להם בין כל התובנות חיים שכבר הספקתי לאסוף,יש לי שם מספיק תובנות גם לחיים של אחרים.
כל בוקר לקום בהרגשה שהיום אני אגיע לתובנה חדשה ואלמד עוד משהו על העולם זה נפלא,באמת שזה נפלא!
אבל פה נכנס אבל...אין לי מטרה,אני אוספת תובנות חיים ללא תכלית,מוציאה דברים חיוביים ממשפטים פסימיים ורדודים ללא מטרה בכלל,אז פה אני אכניס תובנה אחת מהאוסף שלי אולי ברגע שאני אמצא לעצמי תפקיד אז יהיה לי שימוש באלבום התובנות המבולגן הזה.
ויש לי שק מהם,שק נוצץ כזה כי הכל שם שמח.
כל משפט שם כל כך חכם שאפשר להגיד עליו שזה המוטו של החיים,ואז בא משפט אחר שנוגד את כל מה שהקודם אמר אבל גם הוא חכם ויכול לשמש כמוטו לאותם החיים!
ואולי בכלל אני מתעסקת יותר מידי בלאסוף אותם מאשר בלחיות אותם באמת! אולי מרוב שאספתי פואנטות כבר פספסתי את הנקודה! לא הבנתי בכלל את מה שאני אוספת...
ובעכשיו הזה שקורה כאן כל הזמן בא לי לוותר,להגיד במין הנחה מבוגרת שאיבדתי את הכנפיים שלי,שהדבר שעוד מחזיק אותי באוויר כמו שאני רוצה זה בכלל השק הנוצץ הזה שמרחף, ולא כנפיים אמיתיות שהיו לי עד לא מזמן.
התחלתי לחפש את האושר, וכך איבדתי את הכנפיים שהיו לי האושר שלי עד עכשיו. זה נורא שהתחלתי לחפש את האושר כמו איזה מבוגר שנוסע עד קצה העולם לאיזה סדנה רוחנית כדי למצוא לו טיפת אושר,כמו איזה מבוגר חסר כנפיים שנתלה על שק של מילים שבכלל אספו אחרים.
אז אולי אני צריכה בכלל להשליך את השק הזה וליפול לרצפה ששכחתי מה יש בה,ואת מי יש בה,ומשם לגדל לי כנפיים בחזרה,לאט לאט ולפי כל ההוראות שלי,אני אצור לי תובנת חיים שתסביר לי שאין עוד כמוה, למרות שכולן דומות בדיוק לה,שכל חברותיה עסוקות בלעזור לי להבין שהאושר שלי מתחת לאף ואני יכולה למצוא אותו חזרה ברגע שאבין את התובנות כולן ביחד ולא אקשיב לאף אחת מהן.
אני חושבת שיצאתי מהפוסט הזה עם עוד תובנת חיים לשק ולא באמת השלכתי את עצמי לאדמה,אבל גם זה צריך לקרות לאט.
תודה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
