3:30 לפנות בוקר: אני מתעוררת. בחוץ גשם. אני נזכרת שגם כביסה. דיכאון
5:15 עדיין ערה, בלי שום סיבה ניכרת לעין. לא מוצאת את האמפי שלי, אבל נזכרת בכתבה עם לינקים לאלבומים ביו טיוב. תודה לאל!
7:00 הילד מתעורר ודורש טלוויזיה
7:40 אחרי מנה הגונה של שירים ושוקו, אני משכנעת אותו לבוא להתכרבל איתנו במיטה
הבעל המנומנם: מה, הוא לא הולך היום לגן?
שניהם מסתכלים עלי במבט שואל. להזכירכם, ישנתי אולי שלוש שעות במצטבר, אז מה אכפת לי, אין גן היום.
בשלב מסויים של החרופ המדומה, האב הנבעט משחרר את הילד מהמיטה ואומר לו שהוא יכול להביא לגו לשחק על השטיח
9:30 אני מתעוררת סופית.
מאמי, כבר תשע וחצי
איפה הילד?
לא יודעת, איפה שמת אותו בפעם האחרונה?

(לילד שלום)

לפני ההתכרבלות,ארי הולך לעשות פיפי באופן מאוד מנומנם, ואני שמה לב שרק אחרי כמה שניות הוא מיישר את העמידה מול האסלה

"אמא, רציתי לדרוך פה אבל הכול רטוב ממים"

- זה לא מים,זה פיפי!

- מי עשה פה פיפי על הרצפה?

- מה מי? אתה!

- אני!???!!!?

(גררר)

לקחנו את האוטו לשטיפה. הילד חיכה לזה כמו ללונה פארק (אבא, זה היה לי מאוד מהנה!)

בית הקפה הסמוך דווקא די מעפן. הסלט טונה משועמם והחביתה משעממת.

באמצע הארוחה הילד נזכר לשאול מאיפה יצא התינוק. נחנקתי קצת עם הלחם (שגם היה מעפן)

אני: מהפופיק!

עידן: אל תכניסי לו שטויות לראש. חמודי, לאמא יש פתח מיוחד בגוף

אני: תלך בזהירות בשביל הזה, כן?

חזרנו לטלוויזיה ועיתונים. שבת שלום לכולם.