אני רוצה לבכות
ולצרוח
לדפוק ת'ראש
להוציא את כל החרא הזה ממני
אני נשבת לאט לאט לאט
מנסה להרים את עצמי כל פעם
אופטימיות אופטימיות אופטימיות
מה אופטימיות?
ונכון, הכי קל לראות את הדברים הרעים
אבל מה עוזרות האופטימיות, ולשקר לעצמך
כשהדברים האלה הורסים אותך מבפנים?
כשאני כבר לא מכירה את עצמי
ושונאת את מה שאני כן מכירה
שונאת כל חלק וחלק באישיות שלי
במי שאני
בהתנהגות שלי
רואה את הדברים רק אחרי שהם נעשים
ושונאת כל דבר
מציקה
זה מה שאני
ולא זה לא בדימיון שלי
כמה אפשר לשמוע את זה, בתור ביקורת בונה מאנשים או בתור ירידות בצחוק
כוסעמק
הכל אצלי שחור לבן
אין אמצע
אין שליטה עצמית
אין כלום
אין אישיות נורמאלית
אין מה לגלות בי, אין במה להתעניין
לא פלא שכולם מתרחקים ממני בסופו של דבר
לא פלא שכולם מחפשים מרחק ממני בסופו של דבר
חשבתי שהמעבר הזה יעשה לי טוב, ישנה אותי לטובה
בסופו של דבר
הבסיס נשאר זהה
אני עדין אותו בנאדם
אני אותה אחת
אותו אופי
אותה אישיות
אותם מאפיינים שאני שונאת
אין בי טיפת יופי, אין בי טיפת אמת, אין בי טיפת מסתוריות, אין בי כלום
אני בנאדם עם אופי מחורבן
וזה הגיע למצב שכבר באמת
באמת נמאס לי מעצמי
רוצה להיות לבד, עם השקט שלי
אבל כל הפחד של ה-להשאר לבד,
נאחזת באנשים, מוצצת כל טיפת אהבה ואהדה
עד שזה מגיע לרמות שלאנשים נמאס והם כבר אלה שמתרחקים ממני
ואז אני תמיד מוצאת במי להאחז
אבל תמיד בסופו של דבר נמאס ממני
והנה
נמאס לי מעצמי.
אולי, בסופו של דבר.. אנשים באמת לא יכולים להשתנות
בבסיס אנחנו תמיד נשארים אותו הדבר
ואפשר להראות כלפי חוץ מה שרוצים, לשקר כמה שרוצים
אבל עמוק עמוק בפנים
הכל נשאר אותו הדבר ..
והנה.. מעכשיו חוזרים לאופטימיות..
ערב שישי, לצאת עם חיוך, להנות כמה שאפשר
להנות
כשבאים לשבת איתי כמה שעות כי אני לא יכולה ללכת לשם כי.. אני לא מוזמנת
ואז לחזור הביתה ב1-2 ולבכות ת'נשמה לכרית לבד
בזמן שלכל השאר יש עדיין מה לעשות
ואני אפילו לא אוכל להשאר שם, כי גם אליהם, אני לא קשורה.
אז מה אמרתי, אופטימיות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
