| 12/2007
פוסט ראשון, שידבר על מסועתי בחנות ספורט ועוד
אז, החלטתי לקחת יום חופשה מכל הלימודים, כי אין לי שום מבחן בקרוב, אז פשוט ישבתי לי כדי לחדש את המוזה. אבל אמא שלי בחיים לא תיתן לי לשבת יום אחד מול הטלויזיה. הו, לא. היא חייבת לגרור אותי אל חנות הספורט, כי יש לה תלושים שהיא חייבת לנצל כדי לקנות נעליים. אז היא זרקה אותי לשם, למקום האיום הזה של כל מכשירי הכושר הנוראים. אבל אל תבינו לא נכון. אני בעד ספורט, וחנויות ספורט ממש לא מפריעות לי, עד שגיליתי שמוכרים שם אולסטאר ופנסים. אולסטאר היא לא נעל ספורט, אבל אפשר להבין את הבלבול (המנהל שם נראה כאילו הוא לא שמע על ספורט בכל ימי חייו), נו, מילא, אבל פנסים?! למה חנות לציוד ספורט מוכרת פנסים? זה למקרה שייתחשק לי להתאמן באמצע הלילה ולהשתמש בפנס כמשקולת?
והלכנו לקנות נעלים. אני שונאת לקנות נעלים. אני חושבת שיש דבר יותר טוב לעשות אחר הצהריים מאשר להיות תקועים בחנות ספורט חסרת מיזוג ומוזיקה (הייתה שם, אבל הייתי צריכה לנצל את כל חוש שמיעתי החד כדי להקשיב לה. והיא הייתה גרועה, מאוד) ולשמוע את אחותי מנדנדת שלא בא לה ללכת. אני באמת חושבת שיש דבר יותר טוב מזה. סריקת ספר הטלפונים ולמידתו בעל-פה, למשל
אבל באתי לשם, ואמא שלי כבר מתנפלת עלי: "איזה נעליים את רוצה?" אני, לא מבינה כלום מהחיים שלי, רוצה סוללות לאמפי וללכת הביתה, דורשת מסנג'ר, פשוט ישבתי שם במבט של: מה-רוצים-מחיי-והאם-אפשר-ללכת-כבר?. אבל היא התעקשה, אז הצבעתי על נעל שחורה אדומה. התברר לי שזו נעל גברים.
אז ישבתי שם, מתעסקת עם האמפי חסר הסוללות שלי, מקווה שזה ימנע משאר העולם להתקרב, מנסה להשען, קולטת שאין משענת, וכמעט נופלת על חבילת קופסאות נעליים עם ציור מתוק עד בחילה של דורה עליהם. פושטקים. האם הם מודעים לעובדה שיש חנוניות שרוצות לקבל השראה מהמקום קוטל ההשראה הזה, ובשביל לעשות את זה הן זקוקות למשענת? הא? פרזיטים.
בגלל שאמא נדנדה, הצבעתי על איזושהי נעל בורוד ובכסוף, לא כי אני פקאצה, אלא כי אני תמיד הולכת עם נעלים בצבע ורוד וכסוף. זה סימן ההכר שלי (אחרי השער שעף לכל מקום, אבל שיהיה). מסתבר, שהם לא באיזה מבצע. אמא שלי עשתה חישובים שלא יביישו את איינשטיין או את ארכימדס כדי לגלות איזו אפשרות היא הכי זולה. ואומרים שירשתי את הכשרון למתמטיקה מאבא. כן, בטח.
כדי שהחישובים יעבדו, הייתי צריכה לבחור איזו נעל, אז בחרתי אחת בסגול ובצהוב. גוועלד. אני שונאת סגול וצהוב. הסיבה היחידה שבחרתי את זה, הייתה מכיוון שחשבתי שאם אני אבחר את הדבר הראשון שהיא תציע, אנחנו נעוף מפה כמה שיותר מהר. אבל לא. אחותי החליטה שהיא לא תיקח נעל בסגול (לעזאזל. בגיל שלה לכולן יש נעל סגולה), ותוך כדי כך היא גרמה לי, לאמא ולמוכר המסכן להתעכב עוד חצי שעה. בסוף יצאנו עם נעלים בשביל אחותי (סגולות, כמובן) והזמנה לנעלים בשבילי, שכמובן היו אלו עם השילוב המנצח של סגול וצהוב. מדהים איך שחיי דומים לסדרה סיינפלד. פשוט מדהים.
חשבתי שנחזור הביתה מסופקים. אבל לא! אמא נזכרה לפתע שיש לה תלושים של טויס אר אס. תודה, אימוש.
נכנסנו, ואני הלכתי למקום הכי פחות מושפע מפקאציות ילדותית: אזור הדי-וי-די ומשחקי המחשב, אשר נקרא האזור של אלו שמצאו את עצמם בשלהי היום בטויס אר אס. אוה, אי שם מעבר לקשת (הייתה שם קשת. בלאכס) נמצאת ממלכה שבה דבר לא נמצא מלבד די-וי-די בכמויות ואזור מוקדש לסרט החמישי של הארי פוטר. לא להאמין שיש דברים כאלה.
עזבו שטויות, הדבר המעניין הוא ההספק שלי מכל זה. זאת אומרת, החוברת הזאת שמציגה את הצעצועים, וסרקתי את כולה (נכון יותר להגיד שסרקתי שני העמודים האחרונים, כי אלו היו חדשות הממלכה מעבר לקשת). ואז הגענו הביתה.
-
ואם מזכירים הארי פוטר, איפה הספר הזה לכל השדים? זאת אומרת, היה לי את הספר השביעי אבל הוא נעלם איזה שישים עמודים מסכנים לפני הסוף (שזה אומר שעת קריאה רצופה). אני חייבת לצאת למסע חיפושים.
אתם בטח תוהים מניין הבלוג צץ לכם. אז האמת, אני יצאתי מבלוג משותף ולא אחזור אליו עד ששרי תכתוב פוסט. המבין יבין. על כל מקרה, הייתי צריכה לכתוב טונות פוסטים, אבל בגלל שהבטחתי לא לכתוב עד ששרי תכתוב, פתחתי בלוג חדש.
לא רע לפוסט ראשון, הה? (*הקוראים חושבים: הפוסט הכי גרוע שקראתי בימי חיי הקצרים*)
מקווה ששרי תפסיק להתבטל,
אר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
