תחושת תשישות אופפת את הגוף
הוא קופא, עומד במקומו ולא נא. הוא מנסה לזעוק אך אפילו את לחישתו איש אינו שומע.
הוא נופל,
הוא חובק את הרצפה ומנסה להתרומם לאט לאט, אך שוב נופל.
הוא בועט בכאב בקיר הלבן, מנסה להשתחרר מהשחור שרודף אותו ולא מרפה. הוא בוכה עכשיו לבדו ואין איש שינגב דמעותיו.
גוף הולך בעולם מפוחד, חסר אונים, חלש. הוא צועד קדימה אל עבר המחר, אל עבר הלא נודע בחשש.
הוא אף פעם לא יודע מה צופה לו המחר ומה כבר עשוי לקרות. הוא רק טורח כל בוקר לעטות מסיכה, לעטות על גופו אפוד ומגן ולצאת לקרב נגד החיים.
גוף הולך בעולם שהצביעות בו היא הערך העליון בממלכה שחורה ואפלה שבה אנשים עוטים מסכות על פניהם ונוהגים תמיד לשקר איש לרעהו. החיות שם מתות מחוסר יחס או מהתעללות בני האדם בהם.
הגוף מביט בכל המתרחש בתדהמה. הוא. רוצה להגיד דבר מה, אך מילה לא יוצאת מפיו. הוא מביט בהכל ורוצה לבכות אך הוא יודע שדבר לא יעזור לו.
הגוף שונא את העולם, הוא רוצה להשמיד אותו ולבנות עולם חדש. הוא מאוכזב ושבור מהעובדה שזהו רק השתעשעות עם הדמיון, שזה לעולם לא יקרה במציאות הזו.אולי במציאות אחרת.
גוף תשוש מתהלך בין תחנות החיים. הוא צולע בין קרונות החיים, מתיישב בכבדות בכיסא מחכה לרדת לתחנה הבאה. הוא יודע שאנשים יעלו בתחנה ואנשים ירדו ושזהו טבע החיים. הוא רק צריך להשלים עם זה.
הוא מאוכזב ושבור עכשיו אבל יום יבוא והוא ימשיך הלאה. אחרי השפל תבוא הגאות והוא ימשיך בדרכו במסע.
הוא שוב יתאכזב ושוב ימשיך ללכת, ככה עד שידעך.
הוא הולך ומזדקן עד שהופך למקומט, חיוור, רזה ועייף. הוא מתיישב שוב הפעם מתנשם בכבדות ונאנח קלות. ארשת פניו ריקנית ורדודה. השנים עברו עליו והשאירו צלקות וקמטים. הוא כבר מחכה לנוח בשלווה ולשתוק. רק לשתוק ולנוח.
הוא כבר השלים עם החיים שעבר, והאמת שכבר לא אכפת לו. הוא רק מסיט את מגבעתו לאחור, מדליק סיגריה אחרונה ומבעד לקמטים מבצבץ חיוכו התמים והוא מוכן לחיים חדשים. הגוף נפרד, מחייך אל השמיים ונופל.