רק אני והלבד שלי...

הם חזרו הביתה

עברו קילומטרים להגיע לכאן,

חזרה לארץ הולדתם.

לא יראו עוד את ארץ הקודש

הצפון המושלג,

אילת החמה,

ולא בשום עונות השנה.

הרוב ידעו אך המשיכו לקוות

שאת אותם הילדים יוכלו שוב לראות,

צוחקים, מחייכים, נהנים

בגדול פשוט חיים.

לא ישובו לחייך וגם לא לצחוק

לא להנות ואפילו לא לחיות.

אותם חיילים שרצו להגן ולשמור

נלקחו, נקטפו ונטלשו מידי אימן

ולעולם לא ניצחק איתם.

העבר חקוק בזיכרון

הרגש הוא זה שלא נותן לישון.

העיניים אדומות מבכי

הגרון יבש מדמעות,

איך זה יכול לקרות?

צעירים, צעירות,

בנים ובנות,

ילדים וילדות,

רוצים להגן אלינו, להתחזק ולשמור 

אבל ה' אתה הוא זה שהבטיח לשמור!

על ה"הקטנטונת" שלו שמחזיקה עכשיו רובה,

על הילד שלה שנימצא בתוך הטנק.

ה', גדול ענק

למה מאיתנו אותם הוא לקח?!

להגן ולשמור על כולנו מלמעלה?

זה כבר לא משנה למה,

 משנה רק העובדה

 שהם שם למעלה...

אני בטוחה שרובכם ראיתם בחדשות או באינטרנט שאודי גולדווסר ואלדד רגב

חזרו לגבולות ישראל אבל בתוך ארון קבורה.

לי זה עשה משו בלב שבנים שלנו שרצו לשמור אלינו ועל כולם בארץ הזו!

 בתמורה לזה נתנו את חייהם.