אני כל הזמן פוחד
לא צריך סיבות
בשאר הזמן אני לומד
לומד מטעויות.
אני שומר עמוק בפנים
מתחת לעיניים.
וכך עוברים לי הימים
והלילות בינתיים...
היום קמתי ליום נפלא,
חייכתי אל השמש,
והיא החזירה לי את חיוכה,
העננים ליטפו את שיערי הפרוע,
והרוח נשבה על אפי.
הרגשתי שזהו יום מיוחד,
היום שלי.
ישבתי לי ובין עשן הסיגריות חשבתי,
מחר יהיה זה יום כמו כל שאר הימים,
שעברו לי בלעדייך,
מחר אנחנו חודשיים יחד, אתה יודע?
תבוא מחר? האם לפחות אשמע את קולך?
איך אדע אם מחר יהיה זה עוד יום שלי לבד,
ולא שלנו יחדיו?
ואם יהיה זה היום שלנו,
מי ילחש לי את שיושב על ליבך,
מה שמפריע ואותך לא עוזב,
הוא צובט בנו חזק והורס.
אני מתגעגעת אלייך, אתה יודע.
כשאני רוצה להתקשר אלייך היד שלי רועדת.
והלב דופק חזק..
מי יודע מה יהיה.
בחודש האחרון נפלנו למשבר,
היינו מדברים הרבה פחות, נפגשים פעם בשבוע ושוב ממשיכים בחיינו,
לפני שבועיים ראיתי אותו ומאז לא דיברנו שוב,
הוא לא יזם וכמו כן, גם אני.
(בתקווה שהוא ייזום, שאדע עד כמה אכפת לו.)
הוא לא יזם כלום,
אני יושבת כאן בלילה הקר הזה, מתחת לשמיים הבהירים,
ומנסה לחשוב מה יהיה מחר.
אם לא יזמת עד עכשיו.
למה שתזכור את התאריך שלנו?
אני כבר לא יודעת למה לצפות ממך,
אכזבת אותי, ובגדול!
היום אמא הסתכלה לי עמוק בעיניים, וישר הבינה אותי
היא נתנה לי חיבוק כ"כ אמהי,
כמו שהייתי ילדה קטנה, הרגשתי כמו ציפור פצועה
שנפלה לידיים חמות ואוהבות, שמטפלות,
את כל המעמסה מהשבועיים האחרונים,
פרקתי בדמעות הגדולות שזלגו על חולצתה של אמא,
ממש ילדה קטנה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
