חזרתי לכתוב פה בשביל לכתוב קטע אחרון
אף פעם לא חשבתי שלחיים יש משמעות מאד גדולה. אני יודעת שאני קטנה, למה לי להתעסק בזה? אבל המחשבה על זה הטרידה אותי כל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי.
תכולת החיים היא מוות: אנחנו נולדים כדי שנוכל למות.
חשבתי שאני אדחה את המוות שלי עוד קצת, שאני אספיק לפחות לחוות אושר גדול באמת פעם אחת.
מה שהביא אותי לכתוב כאן הוא הכאב הגדול באמת שאחריו כבר לא נשארים בחיים.
סבא שלי נתן לי שרשרת לפני שהוא נפתר. עם תליון כחול עמוק ולפעמים הוא היה משנה את צבעו.
איזה ילד ממזר אחד החליט שהוא לוקח אותו אחרי שהוא נפל לי. הוא החליט שזה הרכוש שלו בגלל שהוא מצא את זה.
ביקשתי ממנו שיחזיר, אבל הוא נתן אותו לה. הילדה ששונאת אותי יותר מהכל, בלי שום סיבה. החברה של מאלפוי, אולי זאת הסיבה. ביקשתי ממנה בכל לשון של בקשה שתחזיר אותו, הרי זה לא עניינה והיא במילא לא תעשה עם זה שום דבר, היא לובשת רק ירוק וחרוט על זה את השם של סבא שלי שהיה מוגל. היא נפנפה בזה מול הפרצוף שלי והעבירה אותו לקבוצת תלמידים שהייתה סביבה. אמרתי לה שאני אעשה הכל רק שתחזיר לי אותו. היא אמרה דברים פוגעים, מגעילים.. ציוותה עליי לעשות כל מני דברים מרושעים והם כולם צחקו...
בפעמים אחרות לא היה אכפת לי, שיצחקו. אבל מי שהיו לצידה.. מי שהיו אמורים להיות החברים שלי. איזבל עמדה לצידה וצחקה, שאגה מצחוק. לחשה באוזן של הילדה הזאת כל מני דברים וחיוך שטני היה מתפשט על הפנים שלה.
רוע לב, רשע. היא ידעה עד כמה התליון הזה היה חשוב לי.
הילדה הזאת השאירה את התליון אצלה ופשטו הלכה. ניסיתי להתגבר על הדמעות, אך כשחזרתי לחדר ושראיתי רסיס מהאבן הכחולה של התליון שלי על הכניסה לכיתה נשברתי.
לא נכנסתי לכיתה. הלכתי בראש מורם, עם מבט רצחני, לא ידעתי לאן אני הולכת, פשוט הלכתי. כמה שיותר רחוק. עליתי למגדל האסטרונומיה, והנה אני כאן. אחרי שבכיתי ושברתי כמה כדורי בדולח וספלים, אחרי שצרחתי ואף אחד לא שמע והייתי פה בחדר הגבוה ביותר במגדל הכי גבוה. נשברתי.
יש פה רסיס, לידי. רסיס חד של אבן כחולה. היד שלי חשופה. זה נגמר.
החלון פתוח
וגופתי המתה תצוף על פני האגם השחור, אולי בני הים יחזירו אותה ליבשה. אולי כל מה שישאר ממני- זה העדכון הזה.
אנבל-לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: