על אהבה, רוחניות וחיפוש משמעות

הקבלה מראה לך מה קורה מסביבך

והשבוע: ארקדי דוכין

"למעלה גבוה, יש מי ששומע/ צעקה של איש קטן/ על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת/ מבקש רק עוד קצת זמן" (איש בלי נצח", 1991)

בגיל 30 עברתי סוג של התמוטטות עצבים. הייתי בן אדם שלא שאל שאלות, שחשב שהוא יודע הכול. בטוח מאוד בעצמו, בן אדם שהתחבא מאחורי היצירה, ומתוך זה התמוטטתי. ואז הגעתי לסוג של תובנה שאני לא יודע כלום, וחיפשתי תשובות כי היה לי לא טוב בחיים.

הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ובזכותו שיפרתי מאוד את ההרגשה. זה עזר, וזה עוזר עד היום, אבל זה לא השתיק את השאלת שהתרוצצו בתוכי - מי אני? בשביל מה כל הסיפור הזה של החיים? מה התכלית? וכן הלאה.

- "יש לי חדר משלי/ ובחדר יש אור/ זה כרגע לא אני/ או אני בשחור" (חדר משלי", 1995)

ניסיתי כל מיני דברים, בודהיזם ושיטות המזרח, שוטטתי באינטרנט, ושום דבר לא תפס אותי. אחד הדברים החזקים שנחשפתי אליהם הוא קבוצת אנשים שמכורים לאוכל. אחד העקרונות שלהם הוא לעזוב, להשאיר את השליטה בידיים של כוח עליון, של אלוהים. המונח הזה הרתיע אותי מאוד. לא הבנתי אותו, וזו גם אחת הסיבות שגרמו לי לא להתמיד ולהתמסר עד הסוף, אבל לאמת יש תכונה מעצבנת כזו, שברגע שאתה פוגש אותה אתה לא יכול לברוח. אחר כך התחלתי לראות איך דווקא במקומות שיש לי התנגדות אליהם, דווקא שם יש משהו שאני צריך.

הרשות נתונה?

חופש הבחירה והבחירה בחופש - מה נמצא בשליטת האדם ומה לא?

כל אדם חי בסביבה כלשהי, עם חוקים משלה, ועליהם הוא מחויב לשמור. חוקים אלה לא רק קובעים את כללי התנהגותו, אלא גם מעצבים את יחסו לכל תחומי החיים. נוסף על כך, האדם כבול לכללי הנימוס ולמוסכמות שהחברה מכתיבה. במוקדם או במאוחר, כללים ומוסכמות אלה עתידים להפוך לדפוסי התנהגותו בחיים.

לאט לאט האדם מתחיל להבין שהוא אינו בוחר את אורח חייו, את תחומי העניין, את פעילויות הפנאי, את המאכלים שיאכל, את האופנה על פיה יתלבש וינהג וכולי - כל אלה נבחרים על ידו בהתאם לרצונה ולטעמה של החברה הסובבת אותו.