"לא! לא, לא, לא!!!!! איך
כבר נגמר? הרגשתי כאילו עבר רק חצי."
איך להתחיל לתאר? איך להמחיש את ההרגשה
למילים כתובות?
הדבר הגדול באמת הוא שלא ציפיתי לרמות
אדרנלין כאלו, לרגשות זעם, מרץ והרס שלא קשורות אליי בכלל. אולי זה ישמע מוזר, אבל
ע"פ תגובות של אנשים, אני מבין שאני לא לבד.
מאשין פאקינג הד נחתו בת"א והביאו
לנו פצצה לפנים בצורת הופעה שכמוה לא חוויתי מעולם.
אני עדיין לא מעכל, אני עדיין מרגיש
כאילו הכל חלום אחד גדול ורטוב.
אני לא אפרט על 2 הימים האחרונים (כי זה
אולי הדבר שהכי מעניין אתכם בעולם) אבל אציין כמה דברים מרכזיים ע"י מילות
מפתח:
יום שני - ההופעה עצמה, החימום של בצפר,
הארסנלאי עם הראסטות, חולצת הלוגו, המקל תיפוף שפגע לי בכתף בלי ששמתי לב, טיירנט
ת'ורן, אנאקספקט, אסגאוט (740/1000), אופוריה...
יום שלישי – לישון ב3 לקום ב6, רבע ל8
עד 3 בלשכת גיוס, שעה וחצי לשתן, 2 ליטר מים, 58 דקות לחכות לרופא, יותר משעה וחצי
נסיעה הביתה, הירגעות קלה, עבודה עד סוף הערב....
קשה ליפול ממקום גבוה למקום נמוך, יותר
כואב.
ראו את המן, הסתובב בשמחה, בטוח בקרבתו
למלך ובמעמדו המבוסס. המן היה עיוור מרוב אושר, האושר מכסה טוב מאוד רבדים שונים
של דיכאון, עצב ו/או מציאות ("loneliness is a victory over the self-delusion of
joy" – Draconian) ולבסוף המציאות טפחה
על פניו והוא הושפל ונתלה.
בנימה אופטימית זו, חזרתי לשגרת צבא,
בשינוי קל, הגיוס "מתקרב", אני שרוי בחוסר וודאות רציני למדי כרגע, הצבא
מריץ אותי ולעבודה נשארו לי עדיין 2 משמרות. הכל יכול להשתנות בהתבסס על ה18.3.08
שבו אני חוזר למקום המקולל ושכוח האל הזה (תל השומר).
Let freedom ring with a
shotgun blast!
עבר זמן מאז העדכון האחרון, בטח יעבור זמן עד
העדכון הבא. תישארו נאמנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
