dg

לנסות ולנסות ולנסות ולהכשל פעם אחר פעם ..

לבוא באנרגיות הכי שמחות ושיורידו אותך לדמעות ..

לרצות להיות יותר ככה ופחות אחרת ..

להבין את עצמי ..

אני צריכה חופש..

שומעת? רציתי לדבר איתך כבר המון המון זמן, אבל זה לא יצא.. לפעמים גם היה נראה שקשה לך לפנות זמן בלו"ז הכל כך צפוף שלך בשביל מישהי שהייתה פעם אחת החברות הכי טובות שלך, אבל אני שמחה שבסוף זה יצא, בלי להשמע קטנונית או כפוית טובה או משהו כזה. בכל מקרה, על מה רציתי לדבר איתך, את שואלת? טוב, יש הרבה הרבה דברים.. מצד אחד אני רוצה להתייעץ איתך, יש יותר מדי במה. בעיקר זה עליו ואם לפרוש או לא מהמקצוע ההוא, אבל, טוב, זה פחות  משנה עכשיו. כי, את מבינה? אני לא יכולה להתייעץ עם מישהי שכביכול החברה הכי טובה שלי, שהייתה איתי תמיד ועזרה לי תמיד ועמדה לצדי בלי הפסקה, כשההפך הוא הנכון. אני בטוחה שאת מבינה. את בטח מכירה את ההרגשה של לטוס? את יודעת, לטוס לאיזה תקופה די ארוכה, ואז לחזור לארץ ולהרגיש שפספסת ממש הרבה? אז ככה אני מרגישה, כאילו טסתי לאיזה חודשיים, חזרתי ואני לא מוצאת את עצמי בשום מקום. לפעמים אני אפילו מופתעת שלא נסעתי לאף מקום בקיץ או בחגים. אף מקום! את מבינה, זה כאילו חזרתי לבית-הספר לבד, בלי חברים קרובים. ולפעמים אני מופתעת מכמה שזה בא לי בבום ואיך לא ראיתי את זה מתקרב... פעמים אחרות אני צוחקת על כמה שיצאתי מפגרת, מטומטמת ודבילית שבחרתי אתכן שנה שעברה שתהיו איתי בכיתה.זאת אומרת, ברצינות, איך לא יכולתי לראות שזה יקרה??? שביום ההולדת שלי אפילו מזל טוב תשכחו להגיד כי תהיו באחת מהשיחות הסודיות שלכם, תדברו בקודים בערך כל זמן מועט שאני אתכן, חושבות שאני כ"כ חסרת אינטלגנטציה שאני לא אבין... שאני לא מופיעה למבחן ואתן לא שמות לב.... שאני הולכת אתכן ואין לכן מושג שאני שם! לפעמים אני מרגישה כמו רוח רפאים, יודעת? לפעמים קשה לי לחשוב על כמה היינו חברות טובות שנים קודמות ושנה שעברה בפרט ולא להבין מה היה יכול להשתנות בלי שאני אשים לב?! ואז, בפעמים אחרות, כשאני אתכן, אני מרגישה כזה... התעלות? אני לא יודעת.

אני באמת לא יודעת. אבל אני מרגישה בסביבה בטוחה, מבינות? שאני עם חברות שלי. ואתן מנפצות את זה.

את יודעת מה אני רוצה ממך? כי אני לא יודענת מה אני רוצה ממך... אני מטצערת שאני נופלת עלייך ככה ותופסת זמן שיכלת לבזבז בצורה הרבה יותר יעילה. מה אני רוצה ממך בעצם, אם הדבר היחיד שאני רוצה מעצמי זה להתרחק מכן??? להתרחק להתרחק להתרחק.. ומשום מה זה קשה לי. אני לא מבינהלמה זה קשה לי. הרי אנחנו כאלה רחוקות כבר מילא, אז מה ..?

אבל המחשבה של להיות בלי אף אחד.. את מכירה את זה? טוב, בטח שלא, אני בטוחה שאף פעם לא הרגשת ככה. אבל ההרגשה שרובצות לי בלב כ"כ הרבה בעיות ודבריםן שאני צריכה איתם יעוץ - לא דברים שקשורים אליכן, לא הכל קשור אליכן, אני בטוחה שתופתעי לשמוע - ופשוט אין לי עם מי להיוועץ! ואם אני אתרחק מהחברות שהיו חברות כ"כ טובות שלי בשנים קודמות, אז מי יהיה לי בכלל? זה לא שאין לי עוד חברים, זה פשוט לא חברים קרובים. לא חברים קרובים בכלל. לא שאתן חברות קרובות בכלל.

אז מי יש לי בעצם?

ואת חושבת שאת מכירה אותי? אני מקווה שלא, כי אם כן את טועה בגדול. את לא יודעת שום דבר ממה שאני מאז בערך סוף שנה שעברה. כי לא התעניינת. אף פעם לא באמת התעניינת... וקצת קשה לחלוק כשזה לא הדדי.

כן, טוב, אז סליחה שלקחתי כמה דקות מזמנך.

את איתי בכלל?

לא?

במחשבות שלך כרגיל, הא?..

כן, הנחתי שזה מה שיהיה.

להתראות.

או לא להתראות.

לא נראה לי שבמילא תשימי לב גם אם אני אעלם לנצח..

מטריד כמה שזה נכון.

-

זה דברים שכ"כ רוצים לצאת, בטון רגיל או בצעקה או בהאשמות, רוצים לצאת, ואפילו כמעט יוצאים.

אבל התעקשויות של "אני צריכה לדבר איתך" פשוט עוברות מעלייך, ואני לא בטוחה שמתאים לי לעמוד ולחכות לרגע שבו תהיי קצת פחות עמוסה. כנראה שזה יישאר מעמסה עליי עד שתתפני.

לא שאכפת לך, נכון?

זה פשוט אבסורד לגמרי לכמה שחיכיתי לחופש הזה, ומה שבפועל אני עושה בו ..

כל הפוסטים האלה, אלה שבאמת כתבתי ואלה שבראש שלי, פשוט כאלה דכאוניים ואני לא מצליחה לעזוב את זה.. אני מרגישה רע בכל דבר הנוגע לחיים שלי.. בקשר ללימודים ולמגמות, למשפחה, לאהבה ובטח שלחברים..

מצד אחד אני מרגישה אשמה כ"כ על הכל, שאני הבאתי את זה על עצמי ואני לא מצליחה להשתחרר. כל דבר שאני נוגעת בו פשוט נהרס, תרתי משמע. כאילו אני לא מצליחה לעשות כלום, פשוט כלווום.

דברים שכ"כ רציתי ואני לא מצליחה להתגבר על קשיים ועל מכשולים, אני מעדיפה פשוט לעזוב ולפרוש במקום להלחם .. ואז אני לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי מלכחתחילה..

ומצד שני אני מרגישה שכולם נגדי. שזה לאו דווקא אני אשמה. לפחות לא בהכל.

אבל כמה שאני לא אנסה, כמה שאני לא אשקיע את כל כוחי ואת כל האנרגיות שיש לי, זה לא יעזור. לא משנה כמה אני אנסה זה פשוט לא יעזור. אני מרגישה שרובצת איזשהי שמועה עליי, שכולם מתרחקים ממני, או לועגים או אני-לא-יודעת-מה. שלא יעזור כמה שאני אבוא עם שיא האנרגיות, כמה שאני אבוא אופטימית ומחייכת ופתוחה, הם פשוט יחזירו אותי לחושך. תמיד. תמיד. וגם המפגשים המצומצמים שתמיד היוו איזשהי רגיעה וצחוק כבר מזמן לא כאלה.  וזה פשוט ההרגשה הגרועה ביותר בעולם.. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כ"כ הרוסה מכל פאקינג כיוון בחיים.

וזה פשוט אבסורד, וזה פשוט דבילי אפילו, שהקרן אור היחידה שלי זה הוא, מישהו שלא יודע מי אני בכלל אבל נותן לי תקווה מטומטמת שתהרס גם היא ברגע שתהייה לו חברה שהיא לא אני.

אף פעם לא מצאתי את עצמי בוכה בכזאת קלות.. חוזרת מיציאות ומבילוי עם חברים בהרגשה כזאת תבוסתנית..

הורסת לעצמי, הורסת לאחרים..

ואפילו היא, זאת שגם אם רחוקה תמיד הייתי איתי ובעדי ועזרה לי, פוגעת בי בצורה הכי בלתי צפויה ..

אבל זה עובר מעליי..

אני מרגישה שפספסתי כאן תקופה וחזרתי פתאום למקום שאני לא מכירה... וזה הכי הכי פוגע בי עכשיו, בחופש, שיש יותר זמן ליציאות ויותר זמן למחשבות לפגוע בצורה הכי נוראה במקום כל הלחץ של הלימודים. בעיקר כשאתה חולה ובמיטה כל היום.

והדבר היחיד שמנחם אותי זה שאחרי על ירידה, יש עלייה, לא?

ועכשיו זאת ירידה ממש גדולה....