מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא

אהובי מתעורר משנתו

בשעה שלוש אחר הצהריים.

זאת שעת הפקקים ברחוב לוינסקי,

והצפירות תמיד הרמוניות.

אני מפנה לו את שולחן המחשב שבסלון.

המחשב הנייד ואני

עוברים לחדר השינה.

אני פותחת את התריסים

בשלושת החלונות.

אהובי מתעורר לאט.

הוא שותה שלוש כוסות נס קפה.

(אני מתגעגעת לימים בהם היה מכין פינג'ן של קפה תורכי:

שניים בבוקר.

אחד אחר הצהריים).

הוא מעשן את הבדלים שהשארתי במאפרה,

ועובר על האינטרנט מהקל אל הכבד.

קודם כל חדשות בטמקא,

אחר כך חדשות הארץ,

ורק אז בודק אם הגיבו לו

באייל הקורא.

כשהשעה ארבע,

הוא כבר מוכן להתמודד עם המציאות:

הכל כלול.

חמש עם רפי רשף.

לונדון וקירשנבאום - קודש הקודשים.

ציפור לא תצייץ. שור לא יגעה.

אחרי מהדורת החדשות הקצרה של השעה שבע,

אהובי חובש את מצנפת הצמר הגדודית,

ונרדם על הספה לקולו של גיא פינס.

הוא מתעורר בשמונה למהדורת חדשות נוספת.

אחרי החדשות - ריאליטי, או סדרת מקור.

זאת מנה הגונה של תחושת עליונות תרבותית.

הוא שונא את לרר, אבל אוהב את הצינור.

היום שהיה זאת דווקא תכנית בסדר.

לילה כלכלי,

עם כל הצעקות, ההתחסדות והפאה המוזרה,

זאת התכנית האחרונה של היום.

ואז רואים סדרות באינטרנט,

עד שאני נרדמת.

התחלתי לשנוא טלוויזיה.

אפילו תכניות שאהבתי פעם,

כמו מצב (או גב) האומה,

מביאות לי את הסעיף.

זה כבר לא מצחיק אותי בכלל,

במיוחד כשהם נותנים במה לגזענים, מיזוגנים ושאר אדיוטים,

ששפר עליהם גורלם, והתברגו בעמדות מפתח - 

ועכשיו העתיד שלי בידיים שלהם.

העפתי את הטלוויזיה מהבית.

היא לא חסרה לי בכלל.

אני מתגעגעת לימים שלפני האינטרנט,

וגם לקפה התורכי.