| 3/2009
צורך מסויים לכתוב פה שוב
הרבה זמן לא כתבתי פה. בעיקרון כי לא היה לי הרבה מה לכתוב.
כשאני חושבת על זה, יש הרבה מה לכתוב.
תקופה ארוכה של דיכאון הסתיימה לה פחות או יותר, כמובן שיש עוד את המחשבות על אותו אחד שגרם לי להרגיש ככה.
המחשבות הן שליליות.
הוא ניסה ליצור איתי קשר מאז, כמה וכמה פעמים.
אפילו הייתה פעם שהלכתי אליו כמו מטומטמת.
אני תיכננתי על בילוי חברתי ככה, השלמת פערים, במחשבה שאולי באמת נוכל להיות ידידים ואולי אני כן יכולה לסלוח לו.
לא. זיון, זה מה שהוא רצה. זיון.
כשהתנגדתי, הוא ניסה להפעיל כוח. בסופו של דבר ויתר. לא דיברנו חצי שנה בערך ואז הוא שוב יצר קשר.
רצה להיפגש. כל מה שעבר לי בראש זה "זיון, זיון זיון", כי זה מה שהוא רוצה.
המצאתי תירוצים, הוא כבר הבין.
חזרתי אל האקס שלי, לצורך העיניין נקרא לו "ג'יימס".
חזרתי אליו כי התרגלתי אליו. זו הייתה טעות לחזור אליו פעם אחר פעם אחר פעם.
לא באמת אהבתי אותו, והתוודתי לזה רק בדיעבד.
בשלב מסויים זה כבר היה גדול עליי, חתכתי את זה.
אפילו לא היה לי זמן להתאבל. כי משום מקום צץ לי הדבר הכי מדהים בעולם, הבנאדם הכי מדהים בעולם.
לא יכולתי לאחל לעצמי דבר יותר טוב מזה.
הוא כל מה שאי פעם רציתי וחיפשתי.
חיבור אמיתי שכזה. אהבה שלוקחת ממך את כל האוויר וממלאת את הבטן בפרפרים.
חשבתי בעבר שהייתי מאוהבת, אבל רק כשהכרתי אותו הבנתי שטעיתי.
אף פעם לא הרגשתי ככה. וכן, פה זה המקום לקיטש ברמות מטורפות. כי אהבה היא כזאת. מלאה בקיטש ומשפטים נדושים.
אהבה אמיתית שנקטעה.
כיוון שאני מאוד מוכשרת בלהרוס כל דבר טוב שקורה לי, זה נגמר.
מעין הרגשה של פיספוס. הרגשה שהיה לי את הדבר הכי הכי קרוב לשלמות ופשוט איבדתי אותו.
ניסיתי כל דבר שביכולתי כדי להחזיר אותו אליי. ניסיונות כושלים כמובן.
אכלתי את עצמי תקופה מסויימת.
ואז הרגשתי כ"כ מטומטמת. לקחתי את עצמי, הלכתי לשטוף פנים, הדבקתי לעצמי חיוך על הפנים ויצאתי.
אולי החיוך המזוייף עזר לי במקום כלשהו.
כי עם הזמן הפסקתי לחשוב עליו, והחיוך נהיה אמיתי.
הסתכלתי סביבי וראיתי איזה אנשים מדהימים מקיפים אותי ושאלתי את עצמי "האם זה שווה להיות בכזה דיכאון כשיש מסביבי כאלה אנשים?"
נכון, אמנם איבדתי את הדבר הכי קרוב לשלמות שיש, אבל הוא לא הראשון ולא האחרון.
ושוב, ברגע הכי לא צפוי, כשאתה לא מחפש כלום, צץ לו עוד מישהו.
הכרתי מישהו חדש, מישהו מדהים ומקסים.
ניפגשנו מספר פעמים, היה כיף, היה מדהים.
זו שוב ההרגשה הטובה הזאת שמקיפה אותך. כשמישהו מחבק אותך ואתה מרגיש שזה אמיתי.
אנחנו מדברים כל יום שעות על גבי שעות.
עד כאן הכל טוב ויפה, הא?
פתאום יוצא לי שוב לחשוב על הקודם לפניו. לצורך העיניין נקרא לו "ויל".
ויל ואני עדיין בקשר של "ידידים", מדברים מדי פעם, צוחקים, אפילו ניפגשנו לא מזמן והיה מצויין.
עד שסוף סוף התחלתי לחשוב על ויל כמה שפחות ויותר על הברנש החדש, פתאום צצים לי כל מיני פלאשבקים.
התקופה הכי יפה והכי אגדית בחיים שלי.
והמחשבות קצת סוטרות אחת את השנייה.
מצד אחד, יכול להיות שאני עדיין אוהבת אותו ורוצה להיות איתו?
מצד שני, אם הוא יבוא פתאום ויאמר לי שהוא רוצה לחזור[זה סתם בתיאוריה, זה מאוד מאוד בספק]? לא יהיה לי מה לענות לו.
אני אמצא את עצמי בסיטואציה מאוד מביכה.
כן, אני רוצה להיות איתו.
לא, אין מצב שאני עוברת את הגיהינום הזה שוב במקרה ותתחרט.
טוב, אז הברנש החדש..
כן, הוא נחמד. יש המון דברים משותפים. הוא עושה לי את זה. הוא גר טיפה רחוק שזה כבר קצת חיסרון.
אבל יש משהו שם, במערכת יחסים הקודמת, שפשוט אין כאן.
הוא כבר מדבר על "התאהבות" ואני עדיין לא רואה את עצמי במקום כזה.
תמיד חשבתי שאני זו שמתאהבת מהר מדי או נדלקת מהר מדי.
הפעם זה שונה.
כן, טוב לי וכיף לי. אבל מפה להתאהבות יש עוד דרך ארוכה.
וזו גם עדיין לא מערכת יחסים, ולא יודעת אם תהיה כזאת בכלל.
אני לא מחשיבה אותו כ"בנזוג". אנחנו...אנחנו ב"קשר".
לא יודעת מה זה אומר באמת.
וצריך גם להתחשב בסובבים כי כולם ממש אוהבים אותו, יותר מוויל אפילו.
לא יודעת. לא יודעת.
המחשבה שלי מתערערת.
לא יודעת אפילו מאיפה זה הגיע.
היה לי טוב לא לחשוב על ויל. הרבה דברים שהעסיקו אותי.
אני משערת שבסופו של דבר יהיה טוב, באמת.
אבל בינתיים המחשבות טורפות אותי ובהחלט מוציאות אותי מדעתי.
מוצאת את עצמי קצת אדישה אל הבחור החדש ונותנת יותר תשומת לב לוויל.
עד לפעם הבאה.
| |
| כינוי:
guess who?
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
