stinging B

בס"ד

בוקר טוב לכל קוראי היקרים, אם יש לי כאלו.

כפי שציינתי בפעם הקודמת, אנו נשוחח כעת על הדבר אשר קרה בחיי ואשר אני חשה שהזריק מנת יתר של מורפיום ליצירציות שלי והשקיע אותה בתרדמת עמוקה וקשה (ואני מתפללת שאיזה נסיך יתן לה נשיקה מתישהו).

אתם יודעים איך תמיד אומרים שאף פעם לא מתחרטים על משהו שעשינו, מתחרטים יותר על משהו שלא? אז בדרך-כלל זה נכון בעיני. אבל יש משהו אחד שעשיתי בחיי אשר בזבז שלוש שנים יקרות מחיי,ואשר אני מתחרטת בכל לבי שלא עשיתי משהו אחר באותו הזמן. תירגעו, זה לא שישבתי בכלא או משהו. בסה"כ למדתי סיעוד.מי שאינו יודע מה זה, זה מה שפעם היה נקרא אחיות, אבל למען היות פוליטיקלי קורקט עם האחים שביננו (והם בד"כ דוברים רוסית או ערבית, כך שזה לא משנה להם איך קוראים לזה בעברית)זה נקרא "סיעוד".וזה בהחלט מקצוע נפלא וחשוב ומקצוע של נתינה אינסופית וסיפוק וכו' וכו', רק מה, זה לא מתאים לי.מה לעשות, לא כל אחת יכולה להיות אחות! אל תשאלו אותי למה לא הפסקתי באמצע. זו שאלה קשה וכואבת. אבל בוא נגיד כך-הופעלו עלי לחצים מצד הורי, ולי לא היה אומץ לנסות להוכיח להם שהם טועים. כי עד אז הם כמעט שלא עשו טעויות. זו בערך הטעות הגדולה הראשונה שלהם. הם עדיין מפעילים עלי לחץ למצוא עבודה בתחום, למרות שהסברתי להם שרק בגלל שזה הדבר היחיד שיש לי הכשרה לעשות, לא אומר שאני רצה לעשות אותו. אני בינתיים לא כל כך נואשת. וגם אם יום אחד אהיה נואשת ואעבוד כאחות באיזהשהו מקום, זה יהיה מתוך חוסר ברירה ולא מתוך רצון.

אני למדתי במוסד מכובד-עאלק בשם "ביה"ס לסיעוד שליד המרכז הרפואי שערי צדק" בירושלים. ולמי שזה חושב שזה לשון הרע להשמיץ אותו מעל במה זו (ואיך זה יכול להיות לשון הרע אם אף אחד לא קורא את הבלוג?) רק אגיד שבעיני זה פיקוח נפש ממש שאף אחת לא תלך לשם יותר. זה מקום שמתייחס לבנות שלומדות בו כאל ערימה של זבל אנושי שמחוסר ברירה מלמדים אותן משהו. הדרך היחידה במקום ההוא ללמוד כיצד צריכה אחות טובה להתנהג היא לנהוג הפוך במאה שמונים מעלות מהדוגמה שהם מציבים לנו.

בכל אופן, התעניתי תחת ידי הנוגשים הללו שלוש שנים אבודות ויקרות מחיי. סבלתי מעבודה מעשית במחלקות מסריחות עם אחיות מגעילות, הופעלו עלי צעקות לחצים ואיומים. לו יצויר גרף שבקצה אחד תיראה מידת היצירתיות שלי בתחילת שנה א' ובקצה השני הרמה שלה בסוף שנה ג', הוא יראה כמו קפיצת בנג'י לתהום בעומק אלפי קילומטרים. אני רק לא יודעת להחליט אם היא התרסקה ומתה או שהיא מפרפרת פרפורי גסיסה וממתינה לשעתה כדי להתאושש (בעוד מאתיים שנה בערך, סביר להניח. באסה שאני כבר לא אהיה פה כדי לראות את זה קורה). אשמח לשמוע את חוות דעתכם בנידון.

למה אני לא הולכת ללמוד משהו אחר? זו שאלת המליון דולר (ואני מוכנה לקבל אותם במזומן,צ'ק או כרטיס אשראי.הכל הולך)אז ככה. גם יש לי בעיות קשב קלות ואני לא מסוגלת לשבת בכיתה וללמוד ולעשות שעורי בית ועבודות ומבחנים-נקעה נפשי! גם המוסד הארור ההוא פלט אותי חזרה לאטמוספירה ובחיקי אך תעודה עלובה ולא תואר ראשון שאיתו עוד אפשר לעשות הסבה או לימודי המשך או משהו, גם עוד לא מצאתי ספונסר ללימודים שכאלו (את הסיעוד מימנו הורי, לפחות זה), וגם אני כבר נשואה ואמא והכל נראה עכשיו אחרת והרבה יותר קשה ומסובך מחייה של רווקה עליזה. אני חולמת יום אחד ללמוד איפור ותסרוקות לכלות (כלות הן הפטיש שלי. אני משוגעת על כלות. בכל חתונה שאני נמצאת בה, אפילו אם אין לי מושג מי הכלה, אני ישר רצה לראות את הכלה. בעיני כלות הן עדיין נסיכות קסומות. מאז שהייתי אחת, רק התחזקה בי התחושה הזו. כן, כלות עושות לי את זה).ואולי אפילו יצא לי ללמוד את זה. רק שאיפה שאני גרה, אין כל כך הרבה כלות, ואפילו לא המון כלות בת-מצווה.אז הפרנסה לא תהיה מדהימה. בתור תחביב זה נחמד.

אז אחרי שתיניתי בפניכם את צרותי, אשמח לשמוע על חוות דעתכם. בפעם הבאה אספר לכם על השנה היפה ביותר בחיי.עד כה.

בס"ד

אז ככה. הבטחתי לספר על החלומות שלי. אז למי שאין זמן הנה הם בקצרה. מי שיש לו זמן, שיגלול כמה שורות למטה.

1.להיות סופרת

2.להיות זמרת

3.להיות אמא

4. להיות חסידת חב"ד

ולכל אלו שיש להם זמן והמשיכו עד הלום:

1:להיות סופרת-יש לי כשרון כתיבה מסוים, בעיקר לשירים. (אולי לא מרגישים את זה דרך הבלוג, אבל זה נכון)הכי קרוב שהגעתי ללהיות סופרת, מלבד הבלוג הוא מחברת שירים שיש לי עם שירים מאז כתה ג' ועד ימינו אנו. עוד חוויה ספרותית שלי היא עריכת עיתון מכובד ביותר בשם "אסלתון" אשר כשמו כן הוא. בכיתה יב באולפנא יזמתי כתבתי וערכתי עלון שהודבק על קיר השירותים (סליחה ומחילה) שלנו. כל השכבה היתה באה להתפנות אצלנו...היו בעלון הזה כל הדברים שצריכים להיות. פובליציסטיקה, בדיחות, חידות נושאות פרסים, המלצות על סרטים, ספרים, מתכונים וסיפור בהמשכים. היו שם ניירות ועטים לכתיבת תגובות. כל 22 הגליונות של האסלתון והתגובות שקיבלתי עליו שמורים אצלי עד היום למזכרת מימי הטובים. אבל מאז אפילו סיפור קצר נורמלי לא יצא תחת עטי, ואני סתם ממשיכה לבזבז כסף על כל מיני מחברות חמודות שאני רואה בתקווה שיתנו לי השראה.

2:להיות זמרת-כן, אני יודעת שאני בת 24 וזה חלום שמתאים יותר לגיל 12. ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. אני מאוד אוהבת מוזיקה (קלאסית,חסידית,קאנטרי והביטלס בעיקר).אני מנגנת על חליל צד כבר מכתה ד'. תמיד יש לי שיר שתקוע לי במוח. אני יודעת לשיר. לא מדהים, אבל יודעת. מה שמושך אותי בלהיות זמרת זה גם שאני ממש אוהבת במות ולהופיע (ויש ברפרטואר שלי 2-3 הצגות קטנות), וגם אוהבת את התחושה המשחררת של לשיר במלוא גרון ולהוציא הכל החוצה. אני יודעת שהיום להיות זמרת זה להתמכר לסמים ולעורר שערוריות, אבל זה ממש לא מה שאני מתכננת...אני רוצה להיות זמרת איכותית ומיוחדת, שגם יוצרת וגם שרה ומופיעה. כמובן שבשל היותי דתיה (חרד"לית למי שיורד לקטנות, או חב"קוק) האופציה שלי היא שירה בפני נשים בלבד, אבל זה מה יש.

3:להיות אמא-יש לי ילדה בת שנתיים, אבל בעיני זו רק תחילת הגשמת החלום. היא ילדה נפלאה,מתוקה ונהדרת, אבל היא רק עשתה לי חשק לעוד. השאיפה שלי היא לפחות ששה. אני מקווה שהקב"ה קורא את הבלוג שלי...סתאאם הוא כבר יודע כי סיפרתי לו. רק שתדעו שלהביא ילד לעולם זה לא כל כך קל. אני כל הזמן שומעת על כאלה שהרו "בטעות" או כל מיני שטויות, ואני לא מבינה איך הן עשו את זה! אישי ואני מנסים כבר שנה להביא עוד נשמה יהודית טהורה לעולם, ולא הולך לנו עד כה. בעזרתו יתברך, זה נראה לי החלום היחיד שהוא בעל פוטנציאל אמיתי להתגשם.

4:להיות חסידת חב"ד-למי שנפל מהכיסא, קח כוס מים והמשך לקרוא. אני מאוד אוהבת את חסידות חב"ד. הם אנשים מאוד טובים, מאוד שמחים ועושים כל כך הרבה למען עם ישראל. אני מאוד אוהבת חסידות באופן כללי-כזו שמחה, כזו אמונה מוצקה, כאלה חיים יהודיים מלאים. אבל חב"ד זה משהו מיוחד בעיני. זה חלום שאין סיכוי שייקרה. אני עושה כמיטב יכולתי, קוראת חת"ת (חומש תהלים ותניא מחולקים לפי תאריכים)בכל יום, לומדת שיחות של הרבי מלובביץ' זצוק"ל ושל אדמו"רים אחרים גם. אבל בזה זה מסתכם. מה לעשות, בעלי ממש ליטבק אמיתי (אחד שלא מאמין בדרך החסידות).וגם יש בי סתירות פנימיות בדברים מסוימים.אבל זה כבר מסובך מכדי להמשיך לפרט.

אלו היו מספר שורות על חלומותי. כמובן שיש לי עוד חלומות רבים: שנחזור לגוש-קטיף, צפון השומרון, סיני והר הבית. שירד הרבה גשם החורף כדי שלא נתייבש. שיהיה לי מספיק כסף כדי שאף פעם לא ארגיש שחסר לי. שיהיה לי בית גדול יפה ומעוצב לטעמי.שהזוגיות שלי ושל בעלי תהיה יותר טובה ומוצלחת ומאושרת.שישחררו את יהונתן פולארד ואת שאר השבויים  והנעדרים. שעם ישראל יתעורר סוף סוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בפעם הבאה אכתוב על מה שייבש לי את היצירתיות שהיתה בי פעם וממשיך להערים מכשולים בדרכי אל חיי אושר.

בס"ד

בוצר טוב.זו הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג, אז אני מקווה שהוא יצא בסדר. אין לי סבלנות לקרוא בלוגים אחרים, סליחה על האגואיסטיות, אבל לטובת אלו שכן נהנים לקרוא בלוגים של אחרים, הנה אני כאן.

אתמול בערב יצא לי סוף סוף לחלוק עם בעלי ברובד מסוים תחושות שמעיקות עלי לפעמים, ובתקופה האחרונה הרבה מאוד.

אני מרגישה שהחיים לא שווים את המאמץ, פשוט כך. אני מרגישה שהדבר היחיד שאני חיה בשבילו כרגע הוא בתי המתוקה בת השנתיים, ואלמלא היא, מה אני עושה כאן בכלל? אני לא עוסקת בשום תחביב, (אפילו שפעם היו לי, וסביר להניח שהם מנמנמים להם אי שם בנבכי נשמתי), אני לא עושה שום דבר מיוחד במשך היום- כביסות, בישולים, קצת סדר ונקיון, טיול קטן בחוץ עם החמודה שלי וזהו. נגמר היום. האם לשם כך נוצרתי? אני תמיד מלווה בהרגשה שיש משהו מעבר לזה. שיום יבוא ויקרה משהו גדול ומפתיע שישנה את חיי לטובה ומאותו היום אדע מה התכלית של חיי ולשם מה נוצרתי. אך מה אם החיים שלי כעת הם הם הדבר שעליו מושתת קיומי? אני צריכה ללמוד להפיק ממנו את המירב. חבל שאינני בעלת מזג אופטימי. אני תמיד לוקחת את החיים קשה ולא חושבת שבאמת יהיה יותר טוב. האמונה שלי בהקב"ה מלווה אותי כמובן לכל מקום אולם לפעמים זה נדמה כאילו היא נמצאת במימד אחר מהקיום היומיומי שלי. אני מוכרחה ללמוד איך גם ביום יום הפשוט האמונה מלווה על כל צעד ושעל. אני מדמה בעיני כאילו יש אנשים שחייהם נמצאים הרבה יותר עמוק ומלווים בכל רגע ורגע בתחושה רוחנית נפלאה. זו הפנטזיה שלי בלב. אולם בראשי וודאי שאין זה כך,אני יודעת שלא משנה כיצד נראה לי אדם מסויים, לכל אחד יש את חיי היומיום שלו.ואת הג'יפה שלהם גם.

לפני כשבועיים הייתי בשבת שבע ברכות ושיחקנו משחק שכל אחד קיבל חפץ והיה צריך לתת לזוג הטרי ברכה שקשורה לחפץ. משחק קצת נדוש, אבל זו לא הפואנטה. היה שם אחד שקיבל מברשת לאסלה. המסר שלו היה:"תזכרו שהחיים הם לא פיקניק, יש גם דברים אחרים." אז זהו, שלפעמים אני מרגישה כמו בתוך מברשת אסלה אחת גדולה. איפה הפיקניק??

אבל נדמה לי שאני סתם קוטרית. לא באמת חסר לי משהו. יש לי בעל שהוא בסדר (לא מדהים, אבל נסתפק בו. יש הרבה יותר גרועים) יש לי ילדה נפלאה בת שנתיים (ואנחנו מנסים כבר שנה להביא לה אח/ות ועד כה לא הצלחנו-תסכול נוסף בחיי המצומצמים) יש לי משפחה גדולה ואוהבת (וחמות שאני לא אוהבת במיוחד- אבל מי כן?) יש לנו פרנסה (הרבה מתחת לממוצע, אבל לפחות אני לא צריכה לשיר ברחוב) אנחנו בריאים (תודה לך ה'!!!!!!) ובסך הכל לא חוסר לי כלום. הבעיה אצלי היא שאני רואה את החור שבכעך (=בייגלע) תמיד,ואולי אני צריכה לעבור ללחמניות... אז אני מתנצלת אם אחד מהקוראים חש שהוא צריך לקפוץ מתחת לגלגלים של משאית לאחר הקריאה, אבל אני כותבת את הבלוג בשביל עצמי. ולאחר ששפכתי את כל מה שיש לי על הלב (ותאמינו לי, קיטור זה ממש בריא.)אני מבטיחה מדור קצת יותר אופטימי בפעם הבאה. (כמובן אופטימי במידה. אני לא חולה במניה-דפרסיה ברוך ה'). והנה "הרסן" קטן (בעברית:ספוילר), בפעם הבאה נדבר על החלומות שלי -להיות סופרת, להיות זמרת, להיות אמא ולהיות חסידת חב"ד.

אז צא לעולם הרחב בלוג קטן שלי, וב"הצלחה!

אני מאחלת לכולכם יום נפלא אופטימי ומקסים שיקרו בו רק דברים טובים! אי"ה עד הפעם הבאה יבוא המשיח ונפגש בבית-המקדש.