Yesterday is history, tomorrow is a mystery, but today is a gift, that's why it's called the present

נמאס לי מפוסטים קצרים, שמנסים לרמוז על איזה אמרה חצי אמיתית, חצי ממש משתדלת להיות שנונה.

נמאס לי מפוסטים של ארבע שורות שמסכמות חודשים,

נמאס מהפחד שהבנאדם הלא נכון יקרא את הדבר הלא נכון.

נמאס לי לקרוא פוסטים שמתיימרים להיות שירה קלאסית- עם אוצר מילים של אוגר, ועומק של שלולית. [שלולית זה התיאור הכי מתאים שמצאתי למשהו רדוד]

האמת שבכללי די נמאס לי. מהמון דברים.

וכל העניין, שבבלוג אני מנסה להביע את האווירה בה חיי שרויים, זה וד דבר שדי מתחיל להמאס עליי,

למה אני לא יכולה לכתוב דוגרי, באמת שאני מנסה לכתוב עכשיו משהו אחד שהייתי רוצה לפרוק, ויושב לי בראש ואני באמת ובתמים, לא מצליחה.

זה לא המקום שבו אני מוכנה לחלוק את רחשי ליבי עם העולם.

אולי בעצם רחשי ליבי לא נועדו להיות "מחולקים" לעולם.

בכל מקרה, אני יותר אהובת את הפוסט הקודם שמפורסם.

הוא אופטימי ותמים.

ומיצג שעות נפלאות שהעברתי עם שני ילדים מדהימים מהמושב שלי, אחרי כמה שעות די קשות.

בכל מקרה, אני מאמינה שברגע שאני יעשה דברים שאני אהיה יותר גאה בהם, יהיה לי צורך לחלוק עמכם, לכן זה נראה לי כמו פרידה זמנית.

אני פשוט לא חושבת שאני גאה בללמוד למתכונות ובגרויות, או בלהרוס לעצמי את יום העצמאות..

מבטיחה לחפש איזה משהו שאני יוכל לעשות ולספר לכם בגאווה,

לילה טוב חברייים.