הוא הגיע לפני 13 שנים, כשהייתי בת שלוש, קצת אחרי שחזרנו לארץ.
כל-כך התרגשנו, גור קטן, בן חודש או חודשיים.
מיד כל המשפחה התאהבה- תעסוקה חדשה, אהבה חדשה.
באותה תקופה עוד גרנו בשכירות במושב, חיכינו שיסיימו לבנות את הבית.
אחרי חצי שנה בערך עברנו לבית החדש במושב, שמנו דשא, צמחים מלונה, שמיכות ללילה וגידרנו את החצר שחס וחלילה ולא יברח ויילקח ע"י לוכד הכלבים.
כמובן שצרבי, העקשן שלנו, לא עניין אותו שום-דבר, הוא רוצה לצאת; הוא יצא, הוא יקפוץ לגובה של מטר וחצי ויצא מהחצר.
מלך הכלבים.
הכלבלב התבגר ונוסף וחצר עוד כלב, שון. מתנה ליום הולדת 6 של רוני.
שון הגיע גור קטן, לברדור גזעי, מתנה לרוני. כמובן שצרבי הראה מי השליט בחצר והתחילה לה ידידות מופלאה.
הם היו יוצאים לטיולים, נלחמים על טריטוריה, משחקים בבוץ, תופסים תרנגולות ושועלים.
עברו כמה שנים טובות [9], ויום אחד רוני מגיעה הביתה מבי"ס [היא הייתה בכיתה ח'] עם כלבה קטנה, היפרית קטנה, שובבה, מרבה ללכת על שתיים, לקפוץ באויר, לאכול יונים ולנסות לזיין רגליים.
החבורה המאושרת של כלבינו המקסימים שלטה בשכונה, אף כלב לא התעסק איתם (במיוחד עם הצ'יף, צרבי).
לאט לאט חכמי השבט (צרבי ושון) התחילו להזדקן, כאבי מפרקים, בררנות באוכל, שינה מרובה אבל לעולם לא הפסיקו להיות הכלבים הכי מדהימים בעולם.
צרבי שלי, כזה מקסים, כ"כ פיקח, מבין על מה מדברים איתו, לא תוקף (יותר מדי) זרים, בכל פעם שבאתי להגיד לו שלום, הוא היה מורח לי ליקוק על הפרצוף.
אפילו החתולה שהצטרפה למשפחה התקבלה באהבה (נעזוב את זה שביום שהיא הגיעה הכלבים אכלו את האח שלה..) אבל באמת הרגשתי שהוא מבין מה חשוב לנו, ויודע שאנחנו אוהבים אותו ודואגים לו.
לפני שבועיים בערך, חזרתי הביתה וצרבי כבר שכב על מזרון בתוך הבית, מסתתר מהקור והגשם.
הוא לא הצליח כבר לקום,לא לאכול ולא ליקק אותי שבאתי לחבק אותו.
צרבי שלי הזדקן.
לאט לאט הכוחות שלו אזלו, עוד פעם אחת מאז הוא הקים את עצמו והוביל אותי ואת אבא שלי אחריו לטיול של איזה ק"מ במושב [האמת שחשבנו שהוא הבריא באותו רגע] אבל מאז הוא לא קם, הוא המשיך לשכב, לאכול קציצה או שתיים ביום ולשתות מים ממזרק של תינוקות.
טיפלנו בוא היטב אבל ידענו שזה הסוף ושצרבי שלנו נעלם לנו מול העיניים.
ביום חמישי הוא נפטר.
בכיתי כל כך הרבה. הלכנו לקבור אותו בשדות במושב.
הוא כל כך חסר לי, הליקוקים שלו, ההבנה שלו, המבט החכם שלו.
תמיד כשהייתי בוכה הייתי יוצאת לשבת איתו מאחורי הבית, הרגשתי שיש מישהו שאכפת לו, בלי לשפוט, בלי לבחון.
זהו אין לי יותר איך לעזור לו, איך להגיד לו תודה. רק לקוות שטוב לו ושהוא במקום טוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
