סתם עוד בלוג סיפורים[:

הייתי רוצה [מי שרוצה כמובן] להחליף לינקוקים

מי שרוצה שתכתוב תגובה ושתשים אותי אצלה ואני אשים את

הבלוג שלה ברשימות פה

[:

וואו, המזג אוויר המזורגג הזה לא עושה טוב לאסטמה שלי:S
דאמנ.

קריאה נעימה!D:

                                                                   ~*+*~

פרק 13

טום חזר למסדרון. הוא ראה את גיאורג וגוסטב מדברים ביניהם. כשהוא התקרב אליהם לאט לאט הם חייכו לעברו.

 "מה אתם כל כך מרוצים מעצמיכם" אמר באדישות. נראה היה שהסקס עם האחות לא ממש עזר למצברוח שלו. 'בישביל מה זה היה טוב...סתם ביזבוז זמן..ואני עוד חשבתי שזה יגרום לי להרגיש טוב יותר' חשב טום. "אז מה..איך היא היתה?" אמר גיאורג בנימה מתגרה "זה היה סתם.." אמר באדישות ועייפות גמורה. "אתה בטוח שעשיתם משהו?" אמר גוסטב בדאגה "כן, אתה נראה עייף כזה..כאילו זה היה סבל, מה היא עד כדי כך גרועה?" אמר גיאורג. "לא..זה לא זה..." אמר טום "נראה לי שיורד לי החשק" אמר בשקט והשפיל את ראשו. גוסטב וגיאורג הסתכלו עליו כאילו נפל מהירח. "זה בגלל ביל? כי אם כן..." התחיל גיאורג "לא...אני יודע למה!" אמר גוסטב בחיוך, "שלא תעיז!" צעק טום "תראה גיאורג" התחיל גוסטב "לא! אני אזרוק לך את התופים מהחלון!" צעק טום "טומי שלנו.." המשיך גוסטב "גוסטב לא!" "אתה מבין...טומי שלנו..פשוט..." "גוסטב אני נשבע לך שאני אהרוג אותך!" צעק שוב טום. "מ-א-ו-ה-ב" סיים גוסטב מדגיש כל אות במילה הזאת. טום טמן את ראשו בין ידיו. גיאורג חייך לרווחה "אז מה..הסטוציונר הצעיר שלנו מאוהב הא?" והתחיל לצחוק. "תאר לך מה ביל יגיד" אמר גוסבט מצטרף אל גיאורג וצוחק. סרינה [למי שלא זוכר האחות ההיא שאיתה טום שכב] כנראה שמעה את השיחה שלהם ונעלבה ממה שטום אמר, צעקה להם "שקט שיהיה פה! זה בית חולים! תתבישו לכם!" הם הסתכלו על שיערה שהיה קודם לכן יפה ומסודר מבולגן ואסוף ברשלנות. הבנים התאפקו שלא לצחוק. "אז מי ברת המזל?" שאל גיאורג בחיוך, הפעם לוחש. "מה אכפת לך מי זאת" אמר טום בטון כועס גם לוחש. "אני אגיד לך מי זאת" אמר גוסטב שהיה מרוצה מעצמו "זוכר את זאת שהוא סיפר עליה?" אמר גוסטב הוא התחיל להסביר לגיאורג את כל הסיפור וטום האדים במבוכה מרגע לרגע. לפתע הופיע הרופא ושלושתם השתתקו. "נו ד"ר פלאמינג? איך הוא?" שאל טום בהתרגשות. הוא כל כך רצה שאחיו ישתחרר כבר. "חח חכה שנייה רק תנשום מר קאוליץ, אתה אדום בדקת לחץ דם? יש לך חום?" שאל הרופא "לא ד"ר, זאת רק התרגשות של בית חולים" אמר גיאורג והוא וגוסטב התפוצצו מצחוק. "תתעלם מהם" אמר טום בשקט "מה שלומו? מתי הוא משתחרר?" שאל טום "הממ..באתי רק לומר שהכל בסדר, היה לו זעזוע מוח קל והוא פתח את הראש, אנחנו נעשה לו תפרים היום וכבר מחר הוא יוכל לחזור הביתה" אמר הרופא מרוצה. טום נשם לרווחה, הוא הרגיש כאילו אבן ענקית ירדה לו מהלב. או שאולי רק חלק מהאבן. הוא נזכר בשאנון שוב. ברקע נשמעו צחוקם של גיאורג וגוסטב. הוא התעשט "טוב די, אתם יכולים להפסיק..הרופא הלך" אמר ברוגז אבל הם עדיין המשיכו לצחוק בקולי קולות. "נו באמת..זה לא היה כזה מצחיק.." אמר בלחש. לפתע הגיע סרינה. "אני מצטערת אבל אתם תצטרכו לעזוב" אמרה באדישות "מה? למה?" התפרץ טום. היא התעלמה ממנו. "אתם מקשיבים לי? אתם צריכים לעזוב עכשיו" אמרה עדיין אדישה. גוסטב הפסיק לצחוק, אבל גיאורג עדיין צחק. "למה?" אמר מגחך מעט "כי אתם עושים הרבה רעש וכי שעות הביקור עוד לא התחילו" אמרה. הם התחילו ללכת טום הסתכל אחורה. היא הסתכלה עליו במבט זועם ואמרה "בייייייייי" בנימה סרקסטית והלכה.

...........................................................................................................................................................

"את צוחקת עליי?!" אמר היידן. "הלוואי שהייתי צוחקת" אמרה שאנון בזמן שישבו על המיטה בחדרו של היידן. "אני לא מבין אותו..." אמר בנימה רצינית מקמט את מצחו "הוא לא מישהו שהיה עושה דבר כזה..בעיקר לא לך" אמר. "ככה גם אני חשבתי.." אמרה בעצב. "טוב..תראי...עכשיו אתם לא מדברים, נכון?" "נכון..." השיבה כמעט לוחשת. "אז אולי את רק צריכה להמשיך הלאה...כי,תחשבי על זה שנייה, הוא גרם לך להרבה סבל ואז הוא מצפה שתחזרו ככה סתם? ועוד אחרי שהוא הכריז שהוא חבר של לוטי? לא נראה לי כל העסק הזה בכלל מסריח" אמר שוקל את המילים שלו. היידן היה טוב עם בנות, הוא ידע תמיד מה להגיד, ואף פעם לא היה עושה דווקא, בדיוק ההפך מג'ייס. "אולי אתה צודק.." אמרה מהורהרת. היא הרגישה משהו לטום, למרות שפגשה אותו פעם אחת בחיים שלה. היא חשבה עליו כמעט כל הזמן, אפילו בלי לשים לב. למרות שהיא לא היתה מוכנה להודות בכך. כל פעם שפרצופו עלה בראשה היא הרגישה פרפרים בבטנה. סטפאן כאילו נמחק לה מהזיכרון והיא היתה אסירת תודה לכך. "אני לא צריכה אותו כדי להיות מאושרת" אמרה בחיוך "כבר עברת הלאה אני רואה?" אמר כעט גם הוא מחייך. "לא. האמת שלא, אין לי אף אחד" אמרה במבוכה "לא, התכוונתי לזה שאת כל הזמן חולמת בהקיץ" אמר קורץ לה. "חחח אין לי אף אחד בראש. חוץ מזה זה קרה רק אתמול, אני לא מצפה שייפול מישהו מהשמיים" אמרה. "אולי לא מהשמים אבל אולי מגרמניה?" אמר. הוא ידע שהיא חושבת על טום. הוא קרא אותה כמו ספר פתוח בעיקר כי ראה בבית הקפה איך היא הסתכלה עליו והוא עליה. אבל הוא לא אמר כלום כדי לא להביך אותה. "חח הולדן ידיד טוב שלי אבל מבחינתי זה יהיה כמו לנשק אח" אמרה בצחוק. טום עדיין לא יצא מהראש. מאז שטום ליווה אותה הביתה באותו ערב, כל פעם שהיה מצלצל הטלפון או שמישהו היה דופק בדלת היתה מקווה שזה הוא, למרות שהיא ידעה שזה לא. היא שקלה לבקש מהולדן את המספר, אבל אז זה יגרום לה להיראות קלה מדי, וכמו שהספיקה להכיר אותו הוא היה רודף שמלות לא קטן, לכן החליטה שזה רעיון גרוע ביותר. "חח את שוב חולמת בהקיץ" ניער אותה היידן מהרהורים שלה. "מה? אה..לא..אממ..הסתכלתי על הפוסטר של פינק פלויד שם" אמרה בבלבול. "חחח מפגרת..הפוסטר בכיוון ההוא, זה הפוסטר של אבנג'ד" אמר משועשע. "יאללה ילדה את לגמרי לא פה" אמר "בואי אני אלווה אותך הביתה" אמר והם יצאו לדרך. "אוי שאנון את כבר הולכת?" אמרה אימו של היידן כשעברו ליד המטבח "כן אמא...אבל היא תבוא מחר..." אמר בחוסר סבלנות "טוב..ביי חמודה להתראות וד"ש לאמא" קראה מהמטבח "אין בעיה אני אמסור!" צעקה שאנון שקולה התרחק לאט לאט כי היידן האיץ בה. בדרך הם דיברו "חח אמא שלי חולה עלייך" אמר היידן "חח גם אמא שלי חולה עליי" אמרה בחיוך "אז אני רואה שהמצברוח שלך השתפר הא?" "כן..אתה לא קולט כמה..באמת תודה על השיחה הזאת" אמרה בהכרת תודה "נאא..זה שום דבר..הכל בישביל החברה הכי טובה שלי" אמר בחיוך ושם את ידו על כתפה "תהיי חזקה" הוא לחש לה "יש לך אחלה סיכוי עם הטום הזה" כעט הקול שלו היה ממש חלש. היא הסמיקה מאוד וכל מה שהצליחה להגיד היה "ת..תודה היידן". הם הגיעו אל מפתן ביתה. היידן סידר את הכובע גרב שלו נשק על לחיה והלך לדרכו. היא נכנסה הביתה. אבא שלה חזר כמה דקות לפניה. "אז מה, הלכת להיידן ישר אחרי בי"ס?" אמר אביה לוגם מהקפה שלו. "כן.." אמרה ביובש ושמה את התיק והנעליים שלה בכניסה. "הוא ילד טוב..מאוד בוגר וחזק" אמר אביה של שאנון "וגם נראה לא רע" הוסיפה אימה ששטפה כלים "אמא..אין סיכוי שאי פעם יהיה בינינו משהו ואת יודעת את זה..." אמרה שאנון והתיישבה על יד אביה. "תקשיבי שני" זה היה השם העברי שלה. אביה דיבר עברית שוטפת. שאנון הבינה עברית אבל לא ממש דיברה. כעט הוא דיבר אליה בעברית. "אני מצטער שאתמול הגעתי ממש מאוחר ולא יצאנו לאכול בחוץ בסוף. אז אנחנו נצא מחר בערב אוקי?" אמר בנימה מתנצלת מעט והיא הינהנה. היא עלתה לחדרה. השעה היתה כעט 21:30 בלילה. 'הממ..הייתי אצל היידן קצת יותר ממה שתכננתי..' חשבה לעצמה. היא נכנסה למקלחת. היא שוב שקעה במחשבות. היא שוב חשבה על טום, ואחר כך על גרמניה, ואחר כך על  'בית הספר הפרטי ההוא!!!!' היא עוד לא קיבלה את התשובה. היתה לה עוד דרך ארוכה עד שבאמת יכלה ללכת אם היא עוד לא קיבלה את התשובה. זה הדאיג אותה. החלום שלה היה לסיים שם בית ספר ואז להירשם לאוניברסיטה שם. היא רצתה את זה יותר מכל.  ואז עברו לה מחשבות בראש על מה יקרה כשהאח או האחות ת\יוולד? היא לא תהיה מסוגלת לעזוב סתם כך את הבית. 'אלוהים, איזה בלאגן' חשבה. כשיצאה מהמקלחת היא הסתכלה בפלאפון שלה, 12 שיחות שלא נענו 10 מהן מסטפאן, אחת מקרלה ואת השנייה היא לא זיההתה את המספר. היא הניחה את הפלאפון על השידה והלכה לישון.

ספויילרים:

"פעם הבאה אני אהיה יותר אחראי"

"תעזוב את זה עכשיו!"

"תתחדשי..."

"תירגע רק שלא תשבור פה משהו.."

"איפה טום עכשיו?!"