סתם עוד בלוג סיפורים[:

כן, כן, שוב לקח לי שנים לעדכן.

אני מרגישה די תקועה עם הסיפור הזה,

לא יודעת. התחלתי לכתוב את הסיפור השני. אני ממש אוהבת אותו.

אני מאוד מאוד מתחברת אליו ואתן עוד תראו למה[:

מה אתן אומרות להמשיך? [אני לא שואלת את זה לצומי אני רצינית לחלוטין]

גרר סעמק... אני כל כך תקועה!

פרק 28

קרלה ישבה ליד שולחן הכתיבה שנח בחדרה הגדול. 'אני לא יכולה יותר..אני חייבת להגיד לו הכל. הכל." ידה כתבה במהירות על פיסת הנייר המקושטת. היא לא הפסיקה לכתוב גם כשידיה החלו לכאוב. 'פחדנית...' היא חשבה לעצמה. לפתע נשמעה דפיקה על דלת חדרה. היא הסתובבה במהירות וראתה את ג'ייס בכניסת חדרה. היא שיפשפה את עיניה במהירות והתאכזבה לראות מולה את שאנון. היא כבר לא חשבה כמו שצריך. העייפות הכבידה עליה.

"מה נשמע יפה שלי?" אמרה שאנון ברכות והתקרבה אליה

"א..אני בסדר" מלמלה קרלה

"חומד, את על משהו?" אמרה שאנון בדאגה

"אויש מה פתאום..." אמרה קרלה

"העיניים שלך אדומות יותר מהחולצות של ביל"

"הא.." פלטה קרלה וחזרה לדף שלה.

"מה זה?" ניצתה בשאנון הסקרנות

"שום דבר שאת אמורה לראות..." מלמלה קרלה בכעס.

'יואו מה יש לשניהם, חח זה רק מראה שהם מתאימים..' חייכה לעצמה שאנון

"תני לי לנחש, את כותבת את כל מה שאת מרגישה כלפיי ג'ייס ואז את תתני לו את זה?" אמרה שאנון וגילגלה עיניים

"האמת שכן, ותודה רבה על התמיכה..."

"את לא צריכה לכתוב לו, תגידי לו פנים מול פנים"

"אבל כל פעם שאני מנסה לתפוס אותו לשיחה הוא תמיד מתחמק איכשהו. הוא עושה הכל כדי שאני לא אתפוס אותו לשיחה הזאת.." קרלה הפנתה את מבטה. שאנון יכלה לראות את הדמעות מצטברות לה בתוך העין.

"יפה שלי, לא התכוונתי..תראי, ג'ייס הטמבל הזה, לא יודע מה הוא מפסיד. תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אם הדביל הזה לא מסכים להקשיב לך, מילה שלי, רדי מזה. תכירי אנשים חדשים, אל תהיי אובססיבית ואת תראי שהכל עומד להשתפר" אמרה שאנון וכרכה את ידיה סביב קרלה שישבה עם הגב אליה. היא יכלה להרגיש את קרלה רועדת מכל הדמעות והעצב שהצטברו שם, ולא רק בגלל ג'ייס.

"את רוצה שאני אביא לו את הפתק?" לחשה שאנון. קרלה לא ענתה אבל שאנון הרגישה אותה מהנהנת.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

'לדפוק או לא לדפוק...' טום עמד מול דלת העץ הגדולה. הוא רצה לדפוק על הדלת, להגיד לה הכל. אבל משהו עצר אותו. הוא הרים את ידו אבל אחרי רגע הוריד אותה. 'מה אני עושה פה בכלל?!' הוא התיישב ונשען על הדלת. הראש שלו התפוצץ כבר מרוב מחשבות שהתערבבו.

"סליחה? אני יכל לעזור?" הוא שמע קול גברי. לפי הקול האדם שדיבר אליו לא היה גדול ממנו בהרבה.

"אממ..לא..אממ סתם..פשוט חיפשתי..." הוא הרים את מבטו.

"היי, אני מכיר אותך מאיפשהו, לא?" אמר הנער "אה כן, עכשיו נזכרתי, מהמסיבה של שאנון. בבית של הביירונים.."

"מה?" אמר טום לא מבין והסתכל למעלה אל האדם שדיבר אליו

"נו, ג'ייס וסטפאן ביירון? אל תגיד לי שאתה לא מכיר אותם, הרי היית שם.." טום קם על רגליו והסתכל על האיש.

שיערו הבלונדיני היה אסוף בקוקו. הוא לבש נעלי ספורט, טרינינג אפור וגופיה ובידו השמאלית היתה קופסא של ווינסטון אדום.

"טוב, בכל מקרה" אמר האיש "אתה בטח לא זוכר אותי אז, נעים מאוד. רנואד סמואלס, השכן פה בבית ליד. ואתה?" רנואד הושיט את ידו ללחיצה אבל טום נשאר לעמוד והסתכל עליו במבט מעט חושד. 'מה הוא רוצה ממני?' חשב.

רנואד הסתכל אליו במבט מוזר. מאין שילוב של ציפייה מנומסת והבנה, הוא לא יכל לקרוא את הבעות פניו בדיוק.

"אממ, טום. טום קאוליץ..." אמר טום עדיין מסתכל על רנואד במבט מעט חושד.

"חח לקח לך קצת זמן לחשוב על זה.." צחק רנואד.

"אם אתה אומר.." זרק טום והסתכל הצידה באדישות

"אתה בטוח שאתה זה טום קאוליץ? ה-טום קאוליץ?" אמר רנואד שומר על טון מאוד רגוע מה שעוד יותר החשיד את טום. היה ברור לו שהוא רוצה משהו. אולי מידע כלשהו.

"האקסית שלי היתה מדברת עליך כל הזמן. הלהקה שלכם מצליחה הא?" הוסיף רנואד "מה אתם עושים פה באנגליה, בכל מקרה? יש מקומות הרבה יותר יפים. הולנד, צרפת, הקריביים.."

"לא נראה לי שיהיה לנו כל כך מה לעשות בקריביים" פלט טום

"אבל עדיין מקום יפה, אבא שלי עשה שם מחקר..ראיתי תמונות.." אמר רנואד עדיין באותו טון שהתחיל כבר לעצבן את טום.

"מה אתה רוצה?" ירק לפתע טום.

"האמת, כלום. סתם חשבתי שאם אתה פה אתה בטח מחפש את שאנון או משהו.." אמר רנואד בחיוך "לא נראה לי שמישהו מהגריפית'ים בבית עכשיו.." אמר רנואד

"אה..טוב, תודה.." אמר טום

"להגיד לשאנון שהיית פה?"

"מה, אתה האח הגדול שלה?" אמר טום, עדיין באדישות גלויה

"אפשר להגיד. בינתיים.." אמר

"סליחה?"

"לא, כלום. רק חשבתי בקול רם." אמר רנואד "ועכשיו, ברשותך, אני חושב שאני אלך לעשן לי. קופסא חדשה." הוא חייך והסתובב וניער את הקופסא מול עיניו. "אה כן, אולי אתה רוצה לשבת איתי על סיגריה? אתה נראה לי בחור טוב.." הוא הוסיף

"לא, זה בסדר. אני אלך.." אמר טום והלך.

'בחור מוזר מצאת לך, הא שאנון?'

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

"תראה, היידן. חשבתי על זה הרבה מאוד ו.." היססה ארין לרגע

"נו דברי.." אמר היידן מצפה למשפט שהוא הכין את עצמו אליו כבר שבוע.

"אני.."

"נו תפסיקי להסס כבר ארין! תגידי את מה שאת רוצה להגיד כבר! אני לא יכל!" הרים היידן את קולו.

דמעות החלו זולגות מלחייה

"אני עוברת מפה היידן. או אולי יותר נכון להגיד, אנחנו" היא החלה לבכות

"מה זאת אומרת?" הוא בכלל לא הבין את הרא שלה

"אתה בא איתי!" היא צעקה "יש לי מספיק כסף! ההורים שלי הסכימו לממן לי דירה בווילס!" היא עדיין בכתה

היידן לא ענה, רק הסתכל עליה כאילו היא רוח רפאים. הוא לא הזיז אף שריר בפניו וזה הפחיד אותה.

"היידן, תגיד משהו, בבקשה" היא התחננה. הדבר היחידי שהוא עשה היה לקום.

"היידן?" הוא לא הגיב רק יצא באיטיות מהחדר והלך.

היא נשארה שם לבכות, לא יודעת מה יהיה הדבר הבא שיקרה.

'אני לא מאמינה שהוא לא הסכים. אני לא מאמינה שאני ממשיכה להיות כפופה ל'חוקים' שלו'

היא מחתה את דמעותיה 'אני לא מאמינה שהוא חשב שאני עומדת להיפרד ממנו'

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

טום עשה סיבובים בגולדרס גרין, באיזור של הבית של שאנון. הוא לא רצה לחזור הביתה בידיים ריקות. לא בגלל הכבוד שלו, אלא בגלל שלא נשאר להם הרבה זמן באנגליה והוא רצה לנצל את הזמן שנשאר עם שאנון. הוא שקל כמה פעמים אפילו להישאר שם עוד קצת אבל הוא ידע מייד שדיוויד לא יאשר את הדבר. זה היה בלתי אפשרי בגלל לוח הזמנים הצפוף שרק נהיה צפוף יותר בגלל ההתעכבות שלהם. 'אולי ביל יזייף איזה משהו? יאבד את הקול. משהו?' הוא ידע שזה לא יכל לקרות.

הוא המשיך ללכת ברחובות הריקים. הרוח היתה קרירה והיא גרמה לו רעד בכל הגוף. הוא מצא ספסל, הוא התיישב עליו וקפא במקומו. משהו נחת על ראשו. זה היה קשה וקר.

הוא הסתכל למעלה, השמיים היו קודרים אפילו בשביל הלילה, צבע מאוד לא מחמיא שאף פעם לא עשה טוב.

הוא הסתכל על כפות ידיו וראה שנוחתים עליו פתיתים קטנים וקפואים. 'ברד, מעולה למצברוח..'

הוא טמן את ראשו בין ידיו, עוד שנייה נרדם.

"טום?" קול רך ומוכר דיבר אליו. 'לא יכל להיות, איך היא מצאה אותי?'

"אתה בסדר?" היא היתה מודאגת מאוד. "יש ברד, למה אתה פה בחוץ? ועוד כל כך רחוק מהמלון?"

"סתם, פשוט חיפשתי.." המילים נבלעו בפיו

"טום, אתה מדאיג אותי.." היא רכנה לעברו. בבת אחת הוא קם על רגליו והוריד את כובעו כך שהסתיר את עיניו.

"אל תסתיר את העיינים שלך, הן מדהימות" היא אמרה והעלתה את הכובע כדי שיראו את פרצופו.

הוא עדיין לא הרים את מבטו. היא העלתה את סנטרו כלפי מעלה כך שיסתכל עליה אבל מבטו פנה לכיוון אחר.

קול הברד הנופל על המדרכה הקרה היה חזק אבל זה לא הפריע לו. היא הצמידה את שפתיה לשפתיו והעמיקה את הנשיקה יותר ויותר. ככה הוא לא דמיין את הנשיקה שלהם למרות שגם זאת לא היתה נשיקה גרועה במיוחד.

'זאת לא שאנון' הוא קם באיטיות מפסיק את הנשיקה הלא צפויה. "מה קרה?" היא שאלה, אבל הוא לא ענה והלך משם מוריד שוב את הכובע כך שיסתיר את עיניו.

'מה יש לו?' חשבה לוטי בכעס 'התקלקלתי..'

הוא המשיך לעשות סיבובים בגולדרס גרין. הוא שלף את הפלאפון שלו וניסה להתקשר לשאנון אבל הוא ישר הגיע למענה הקולי. הוא שלח לה אסמס. הוא ידע שהיא לא תענה לו. 'עד כדי כך פגעתי בה? נו באמת..'

הוא שוב עבר דרך הבית שלה שהיה גדול וריק. 'כמו תמיד..' חשב.

"טום?"

הוא קפץ מעט וסובב את הראש.